שכול ונוער

איך אנחנו מתמודדים..?? שאלה קשה.. פשוט סופגים, כואבים ומתחספסים.. ככה זה כששומעים מידי פעם על פיגוע הרג ושכול- זה מחספס את הנשמה ומכהה את הרגש. אני זוכרת את עצמי בפיגועים הראשונים (אז הייתי גם יותר קטנה..) ממש כאב לי ובכיתי על ההרוגים..וזה היה הולך איתי ממש ימים שלמים. כיום אני כואבת מאאאאאד וקשה להמשיך את היום כרגיל אבל.. השיגרה ממשיכה.
האמת שזה גורם ליותר כוונה בתפילה. אבל הייתי רוצה לשמוע איך באמת אפשר להתמודד עם זה. מה כן אפשר לעשות בשביל להרגיש שותפה בכאב מעבר להרגשה האישית.
נקמה- זו לא הדרך. לפחות לי זה לא יתן שום נחמה. צריך להבין שהם לא המטרה. אנחנו צריכים לעשות משו למעננו כדי למנוע פיגועים וצער וצרה בתוך עמינו.

כואבים אבל ממשיכים הלאה,

סתם כך נראה לי שאנו <לעומת הורים> חסרים רגש מסויים לאובדן חיים,

מסכימים איתי?

לא ממש מסכימה איתך..
דווקא בגלל שההורים שלנו חוו ועברו בחיים, אז אובדן חיים נתפס אצלם כמשו פחות מרגש מאשר אנו הצעירים- שקשה לנו להתמודד עם הכאב..

במה זה מתבטא שאנו חסרים רגש.. כדבריך??

מכיוון שהורינו יוצרים חיים חדשים הם יותר רגישים אליו,
אנחנו שבקושי חיים את חיינו איך נוכל להרגיש את השני?!

_________________

גם אני חבר בפורום נוער חרדי

כתבת: "היום הרשיע בית המשפט את הר' ישראל וולס בהריגת בנו הקטן, (אין צורך להבהיר שמדובר בהבל)"
לי צריך להבהיר!!!!

אני לא יודע על מה אתה מסתמך אבל מאיפה כ"כ ברור לך שמדובר בהבל???

אמנם לא קשור לנושא ההודעה שלך אבל הייתי חייב להעיר

אגב אני לא אומר שהוא כן עשה את זה, אני פשוט לא יודע!!  וכנראה גם אתה לא

אני לא יודע מה הוא יודע, אבל אני יודע שהוא לא עשה את זה,
כאשר את מכיר אדם עדין  נפש שנאמר לך ע"י חשודים על כל דבר פשע שהוא פשע דבר שהוא כנגד ההיגיון,
האם היית מאמין?!

_________________

גם אני חבר בפורום נוער חרדי

בחור אני לא מאמין למשטרה או לפרקליטות
אני פשוט לא מאמין לכל מה שעסקנים עם כוונות טובות מספרים עליו
אני נשאר עם ספק אם זה קרה או לא

ובלי קשר לזה כבר שמענו על אנשים שנראו עדיני נפש ובני תורה יראי שמיים שעשו עוולות
ורק אחרי זה פתאום הלכלוך צף,
ואני לא אומר שזה המקרה עכשיו  אני פשוט לא יודע,
וכבר היו דברים מעולם ולא צריך לחפש רחוק  והמבין יבין