אין ארוחות חינם ~חובת קריאה~

הרעש וההמולה שקידמו את פני האורח בעיר הגדולה גרמו לו סחרחורת, הוא עמד נבוך בכיכר העיר לא מצליח לחשב אף לא צעד אחד. התוכניות הגדולות שתכנן לביקור המיוחל הזה גירדו לו אי שם באחורי התודעה, אבל לא הצליחו לצאת ממערבולת הסחרורת השחורה שפקדה אותו. כבר שלושה ימים שהוא לא אכל כלום. "שלום עליכם ידיד בן ידידים" בוקע פתאום קול נעים ורך וכמו שולח קרן אור מבעד לשחור שאופף אותו "מה שלומך איש יקר?" הוא מסתובב לאחור ופוגש בחליפת פסים ובתיק עסקים עשוי עור יוקרתי, עיניים נעימות מביטות אליו באהדה. הוא לא מצליח להזכר מהיכן מוכר לו האיש בחליפת הפסים, הוא בכלל, הוא בכלל לא מצליח לחשוב בצלילות. והוא נכנע לתחושת החביבות הנעימה שמקרינה חליפת הפסים ותיק העור היוקרתי."ברוך השם, הכל טוב. חוץ מהבטן המקרקרת". "אתה באמת נראה קצת כחוש, אחי. אני לא הבנאדם שייתן לידידים שלו להסתובב ברחוב רעבים. לא אני. ממש לא". עיניו של האיש נתלו בידיד הזר במבט רעב. לרגע קל חלפה בו תחושת אי נוחות אולי הוא נותן יד להונאה, אולי עליו להבהיר לאיש הנחמד הזה שהוא טועה בו, שהם לא מכירים משום מקום, ושהוא בוודאי מתבלבל בינו לבין מישהו דומה. אבל הבטן קרקרה לטובת הארוחה, הוא רק הנהן בראשו והמשיך במשחק. "בוא אחרי, כאן באחד הרחובות יש את המסעדה שלי, אני אוכל שם קבוע ארוחות גורמה. בכל העיר לא תמצא עוד מסעדה כזאת,. נלך" קבע האיש והוביל קדימה. השניים פוסעים ביחד, כאילו היו באמת מכרים וותיקים. הידיד מתעניין, שואל, חוקר, נכנס לפרטים ולפרטי פרטים, והתחושה בהחלט נעימה. במסעדה הם מתיישבים ליד שולחן עגול, צלחות קרמיקה עם עיטור מוזהב, מפית משי ועליה סט סכו"ם מכסף טהור מעוטר בעיטורים מוזהבים. מלצר לבוש בהידור מניח את תפריט הבית מודפס על נייר עבודת יד וכרוך בכריכת אמנות  משולבת עץ ומתכת. הוא מצביע על המומלצים ועל מנת היום ומזמין אותם לחוויה קולינארית איכותית. הידיד נותן בו מבט רב משמעות "תתעלם מהטור השמאלי (המחירים כמובן), תתמקד בטור הימני ותבחר מה שתרצה,
היום אתה אורח שלי!" הוא מזמין. ועוד איך. מנת מתאבנים, מנה ראשונה ומנה שנייה, מרק הבית וסלטים טריים. לקינוח הוא מוסיף בקבוק יין עתיק ופלטת מתוקים משובחת. בכל זאת, עבר קצת זמן מאז הארוחה המסודרת האחרונה שאכל. גם הידיד לא טמן ידו בצלחת, גם הוא אכל מכל חלקי התפריט, וקינח ביין המשובח שעזר לו להחליק כמה חתיכות עוגה מלאה באגוזים עמוק פנימה. הארוחה הסתיימה, השניים עוד ישבו וליהגו על הא ועל דא, תוך כדי השיחה הנעימה התרומם הידיד, "אבקש את סליחתך, אני יוצא לכמה דקות, אתה יודע..." הכמה דקות הצטרפו לשעה ארוכה שהתארכה והלכה. תחושת מציקה החלה מדגדגת במורד בטנו ומחליפה את תחושת הרעבון הקודמת הקודמת. התחושה התחזקה נוכח מבטיו החוזרים ונשנים של רב המלצרים ששידר שמשהו לא בסדר. הוא התרומם בכבדות של מי שאכל ארוחה דשנה, מבקש לבדוק לאן הוא נעלם הידיד, להיכן הלך. אולי קרה משהו. אבל איש גדל ממדים מנע ממנו את המעבר. "טרם שילמת, אדוני" אמר האיש בטון קשוח.
אה... זה לא אני... זה החבר שלי שהזמין אותי לכאן". אמר בטון כבד, המילים נפלטות בקושי. "זה ממש לא מעניין אף אחד. אכלת. שילמת. וגם על מה שאכל החבר שלך תשלם, הרי הייתם יחד." "אבל אין לי כסף לשלם !" "אין בעייה, תוכל לעבוד כאן בשטיפת כלי, מירוק רצפות, סיוד, כיבוד, ועוד. מכאן לא תצא עד שישולם החוב." החושך חזר לעיניים.

זה בדיוק מה שהיצר עושה לנו !
כך היה רבי ישראל מאיר מראדין  (ה"חפץ חיים") ממחיש את דבר עקביא בן מהללאל (אבות ג, א):
דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", אחת משלושת ההמלצות שיביאו את האדם להימנא מן החטא.
כי כאשר יזכור אדם שיש דין וחשבון", שהוא אינו פועל בוואקום, אלא לכל מעשה יש השפעות והשלכות מרחיקות לכת.
שיבוא יום והוא יצטרך לעמוד מול תוצאות מעשיו ולתת עליהם את הדין. יש סיכוי שיעצור לפני המעשה הרע, ולא יגיע לידי עבירה. 
אז בטרם ניגש למלא את הצלחות, להשתולל ולאכול, ליהנות מכל מה שיש לעולם להציע. נעצור ונחשוב מי משלם. האם המזמין, היצר שמדגדג מבפנים ונותן לנו תחושה נעימה שמזמינה. או שאנחנו ניתקע עם החשבון, ונצטרך לשלם עד הפרוטה האחרונה. 
    

(לקוח מעלון שלום לעם)
       
    

מדהים כוכב!
ישכויח!