היה היה ילד ושמו בנימין.
בנימין היה תלמיד מצטיין, מקום ראשון במתמטיקה.
חוץ מהעבודה שבכל יום אחרי הלימודים היו טובלים אותו באסלה, בנימין נהנה מהבי"ס.
למעשה הוא לא נהנה במיוחד מההקנטות, ההשפלות, הקללות, הרדיפות, הגניבות והמכות ומכך שלא היה לו אף חבר.
לא רק שהתלמידים המקובלים דחו אותו, אפילו קבוצות הדחויות לא רצו בחברתו.
אפילו החנונים שבכיתה חשבו שהוא יותר מידי חנון בשבילם.
במשך כל ילדותו הוא נאלץ להתמודד יום יום מול כל ההקנטות, עד שבשלב מסוים הוא החליט שנמאס לו, נמאס לו לחשוב שיום אחד הוא ימצא חברים, נמאס לו לחשוב שאחת הבנות תדבר איתו, אפילו לרגע.
נמאס לו מהכל.
הוא החילט לנקום!
וכאן מקבל סיפורינו תפנית דרמטית ומפתיעה.
עד עכשיו הסיפור לא היה שונה מכל סיפור של חנוך, הרי בכל כיתה יש את הילד הזה שכולם נטפלים אליו.
אבל, אצל בנימין התגלה תכונה חדשה.
כשהוא נוקם, אז הוא נוקם עד הסוף!
בהתחלה הוא חשב על נקמה טובה שתפגע בביריונים של הכיתה.
ואז הוא חשב לעצמו, הרי כל הכיתה התנהגה אליי כך, מגיע להם גם!
וכשחשב עוד טיפה הוא הגיע למסקנה שכל הילדים שהוא אי פעם פגש התנהגו אליו בצורה מגעילה!
הוא החליט לנקום בכל הילדים במדינת ישראל.
הוא תיכנן תוכנית קרה ומחושבת.
התוכנית הגיעה למימושה, ומאות אלפי ילדים סובלים מידי יום מבנימין, כל הזמן.
בנימין חש סיפוק.
כיום הוא אדם מבוגר והוא החליט שנקמתו הושלמה.
הוא כבר הוציא הרבה ספרים (שבאמצעותם הוא נקם את נקמתו) ואמלל עד מוות את חייהם של ילדים רבים.
דרך אגב, בנימין זה רק שם שמופיע בתעודת זהות שלו, הוא מעדיף לקרוא לעצמו בני.
על המכתבים שלו הוא חותם: "בידידות, בני גורן".
*-- End Tohen*
