היכן הדולרים??

תגובה שהגבתי באשכול "בחור עובד או בחור לומד", ואני חושבת שהיא רלוונטית גם לדיון הזה:

יש לר' נחמן סיפור מדהים, תובנתי במיוחד, שנקרא "תבואת השגעון".
הסיפור מספר על מלך שנתגלה לו כי כל התבואה של השנה הבאה תהיה בעלת פגם מוזר: כל האוכל אותה יהפך למשוגע. ישב המלך עם שריו ויועציו וחשב כיצד להתמודד עם הבעיה. בהתחלה הם חשבו שכדאי להם לשמור בצד תבואה טובה, כדי לפחות ש"הנהלת המדינה" תישאר שפויה, אך לאחר מחשבה קצרה הבינו שברגע שכל העם יהיו משוגעים, הם עצמם, "ההנהלה השפויה" יהיו ה"לא נורמלים", ולכן מוטב לאכול מן התבואה ולהתאים עצמם לעם, אך סיכמו בינהם שכל אחד מהם יעשה לעצמו סימן, שגם כשיהיה משוגע, לפחות לא יחשוב שהוא נורמלי וידע שהוא משוגע.

הסיפור הזה נהדר בעיני, הוא מסביר באופן מדויק את החילוק בין אמת יחסית לאמת מוחלטת.

אין ספק שללמוד תורה זוהי האמת המוחלטת, המושלמת, התכלית האמיתית.
אין ספק שבני התורה מהווים את העילית הרוחנית האיכותית של הציבור בעולם.

מאידך, אני מודעת לפער בין אידיאל למציאות, ושלעיתים המציאות מכתיבה לנו התנהלות אחרת מאשר זו שהיינו חפצים בה. לא תמיד החיים מאפשרים לאדם, עם כל הרצון הטוב ומלוא הנכונות, לשבת ללמוד בלא הפרעה כל ימיו. הרבה פעמים אדם נאלץ לצאת את "עולם המעשה" ולעשות לביתו, ואני לא מדברת על מותרות, אני מדברת על צרכים קיומיים. העניין הוא שיש כאלו שלאחר שהם פורשים, על מנת להרגיש טוב עם עצמם, הם מתחילים לדבר על "הבטלנים שבכולל", וכאן נעוצה הבעיה הגדולה. מילא פרשת, היית חייב ואף אחד לא בא אליך בטענות, זו האמת היחסית שלך, אבל לפחות תהיה מודע לאמת המוחלטת המקורית, ואל תטען שהיחסית שלך היא כזו.

לענות על השאלה בראשית האשכול אינני יכולה, אני חושבת שהיא אינדיווידואלית לכל אחד בפני עצמו, ושנוסחה מוחלטת לשאלה זו סופה כשלון. אני מודעת לעובדה ש"תורה בכל מחיר" זו דרך למעטים, לא דרך לרבים. כשאני נפגשת עם בחור והוא אומר שהוא מתכנן לשבת ללמוד כל החיים, זה קצת מרתיע אותי. אני שואלת את עצמי אם הבחור הזה מודע לכך שהוא הולך להיות אבא ובעל ולקחת איזשהי אחריות פיננסית על משפחה,  ושאולי המציאות לא תתאים לתכנונים ארוכי הטווח שלו. לרצות להישאר כל הזמן בלימוד? זה סיפור אחר, ואני חושבת שקיומו של ה"רצון" הזה מבדיל בין אלו שסוגרים את הגמרא בכאב אם המציאות מחייבת, לבין אלו שממתינים לרגע הזה כדי לברוח מהכולל.

אני חושבת שהמשפט שכתבתי:  "מילא פרשת, היית חייב ואף אחד לא בא אליך בטענות, זו האמת היחסית שלך, אבל לפחות תהיה מודע לאמת המוחלטת המקורית"- הוא לא מדויק.

למה הוא לא מדויק? כי אם נודה על האמת- בהחלט באים אליו בטענות, הרבה פעמים משום שאברכים מחזיקים באמת המוחלטת הם מתייחסים אל הציבור העובד לא כבעלי אמת יחסית, אלא כבעלי שקר. אם בחתונה אני יכולה לשמוע ריכול קלפטעי בסגנון של: "תגידי, שמעת שהבעל של רוחי עזב את הכולל והוא חצי עובד\לומד עכשיו...?", עם נימת עליונות מזלזלת, אותי זה מרגיז, מה את יודעת מה היו השיקולים שלה?... אז נכון שאת ב"ה מצאת משרה, וההורים שלך ושלו אירגנו לכם דירה, אבל מה את יודעת מה קורה אצל רוחי?... למה הופכים את זה לנייעס? למה כאלו שיצאו לפרנס את משפחתם צריכים לחוש כאנשי שקר? כאנשים נטולי לגיטימציה?

אתם יודעים מה קורה כאן מבחינה פסיכולוגית? כל אחד מנסה להגן על עצמו!
ציבור האברכים חש שמתייחסים אליו  כפראזיט, אם פעם זה היה מבחוץ (הציבור החילוני), הרי שהיום זה גם מבפנים (הציבור החרדי), ועל מנת להמשיך להצליח להחזיק מעמד בחיי תורה הם גיבשו גאוות יחידה, תחושת עליונות, אנחנו הצדיקים האמיתיים, נושאי הלפיד, אברך שעזב את הכולל הוא כזה ש"לא עמד בניסיון", הוא סוג ב', ג', ד'...ת'. הלחץ החברתי הוא אדיר.

והציבור העובד, לא נשאר חייב, גם הם הרי חייבים להגן על עצמם- הם הרי לא עשו שום עבירה, הרי גם התנ"ך וגם התלמוד תומכים בחיי עבודה כדרך לרבים, אז נכון אנחנו לא במדרגה של להיות אברכים כל החיים, אבל למה אנחנו צריכים להרגיש מוקעים? למה אנחנו צריכים לפחד מ"מה יגידו"? פלא שהם מתחילים לדבר על הבטלנים שבכולל?...

וזו לולאה אין סופית שחונקת את עצמה.

כפי שציינתי, אני סבורה, בניגוד לצורת החינוך בסמינרים, ש"תורה בכל מחיר"- זו דרך למעטים, לא לרבים. אני מאמינה בה כאידיאל אמיתי, כאידיאל הכי אמיתי שיש, אבל אני חושבת לפעמים צריך להתחשב במציאות, ושזה לא הופך את האדם לטוב פחות. בן תורה זה מהות, לא מקצוע. יהודי אמיתי יכול להישאר בן תורה גם כאשר הוא עובד לפרנסתו. אני לא יוצאת נגד החינוך בסמינרים, אני בהחלט חושבת שסמינר צריך לחנך לאידיאל המושלם ביותר, לאמת הנאצלת, המדויקת והמוחלטת, למה לחנך לחיי בדיעבד כאשר אפשר לחנך לחיי לכתחילה? אלא שבד בבד צריך לדעת להנחות גם באופן אינדוידואלי, שקיים כזה מושג אמת יחסית, שזה לא "עבירה" לבעל לפרנס בית כשצריך, שאישה לא אמורה להיות "המשגיח הרוחני" של בעלה (אני מכירה, אישית, זוג שהתגרש בגלל זה), שיש את השיעורים הגבוהים בסמינר, ויש את החיים בבית, ובחיים בבית לא מביאים משפטים ערטילאיים שאמרה שהרבנית בשיעור סמינר, אלא הבעל והאישה מדברים בינהם עם המצב, מנסים לגבש אסטרנגיה והולכים להתייעץ עם רב באופן פרטני.

רק, לא משנה מה אתה עושה, אל תשכח לדעת מהו הססטוס האמיתי שלך. לדעת איפה האמת המוחלטת, איפה השקר המוחלט ולדעת להכיר גם בנכונותה של  האמת היחסית.

ישר כוח.

תלמיד חכם נשאר תלמיד חכם גם כשהוא עובד לפרנסתו