סיפור קצת קשור:
שמא יגרום החטא - סיפור לסוכות
היה זה ביום ה' החמישי בסוכות שנה זו, כאשר הסתלסל קולו של החזן "המברך את עמו ישראאאלל בשאלוים", אברכי בית הכנסת נגשו אל נרתיקי לולביהם והוציאו אותם בדחילו אך כמעט שלא ברחימו. אחר, ברטט של קדושה שלפו בעדינות את פרי עץ ההדר ממכון שבתו.
...סקירה קצרה על פני האתרוג, דואגים לשלומו, וברכה בכוונה על הלולב...
במשך פרקי ההלל נראו פה ושם בדיקות נוספות של פרי עץ ההדר. תמהתי, מה היה להם?! הרי קודם הברכה כבר בדקו את האתרוג ולשם מה לבדוק שוב?!
עוד לא תמה תמיהתי ותשומת ליבי הוסב לנענועי הלולב ב"הודו לה' כי טוב", בהם נפרדו דרכי המתפללים וכל אחד פרש לדרכו שלו כיצד יביא ויוליך את הלולב על מנת לגרש טללים רעים.
האחד אחז לולב כשראשו פונה קדימה ובכל נענוע היה נראה כאומר "גירא בעיניך שטן", השני עמד על מקומו ללא הטות ימין ושמאל, רק ידיו נעות עם הלולב לארבע רוחות השמים, ואילו השלישי טען שיש לעצור קודם את טללי דרום שרוחו קשה ורק אחר כך לעצור שאר רוחות ולכן סבב סבב והלך שלא כסיבובי כולם.
שוב תמהתי, מדוע כך הם פני הדברים הלא כולם לא-ל אחד משבחים.
עוד תמיהתי בקרבי וליבי נצבט במקומו למראה אברך הניגש לרעהו, נוטל הימנו אגודתו לנענעה אחר אגודתו שלו.
מחמת כיפתו המוגבהת של בעל "סט ארבעת המינים המהודר" נתעורר בי ספק האם אכן היה לספקן "חשש פסול" או שסתם רצה להדר בהדר חברו...
אך ניצני ההבנה החלו לנבוט בקרבי:
אנשי בית כנסת זה אחוזים ב"יראת חטא" ומשום שמא יגרום החטא הרי הם פוזלים ללא הרף אל האתרוג והלולב האם אין ה'בעל דבר' רוצה לעכבם חלילה מקיום המצוות בהידור - עד כדי שנמנעו מלהדר בעיר מצוות החג "והיית אך שמח".
***
ולא באתי בדברי לשלח לשוני כשור וחמור בלתי הציע חילוף המעשים.
שעוד מהדהדת באוזני שירת ההלל בישיבת אדרת אליהו (זילברמן) אשר בה מתכנסים כולם לשיר ולהלל לה' כאיש אחד בפה אחד ובקול מורם מתוך שמחה: "הללויה... הללו את שם ה'... וכו'", ואף בשעה שהיו מנענעים לא היו תנועותיהם חדות ולא רגוזות אלא רפויות ומתוך שמחה - לעצור טללים ורוחות רעות.
ומי שהיה שם באותה שעה יסכין להשכים קום כותיקין וליסוע ממרחקים לטעום טעמם של הלל ושמחה.
