שאלת המניע- שאלת יסוד / ה. בוחן

אולי נעשה פשרה:
ש"ש הואתנאי מקדים לבירור כן ורציני למעשים רצויים.

כלומר בלי הכוונה הטובה ספר הכוזרי לא היה מתחיל כלל.

_________________

לב

כאן הגעת לנושא המוכר עד מאוד, קוראים לזה בלשון חז"ל 'שלא לשמה'

יש על זה מאמרי חז"ל מוכרים מאוד:

לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה.

העוסק שלא לשמה מוטב לא שנהפכה שליתו על פניו.

למיימינים בה אורך חיים למשמאילים עושר וכבוד.

וידועים דברי התוספות שאם לשם כבוד יעשה ואם לקנטר אסור, ועוד.

בן ציון
לאחר בקשת המחילה על עיכוב המשך הדיון מסיבות שמחות ב"ה (הייתי צריך לנקות אחריכם את שאריות ההערינג הוירטואלי...).
כתבת ב' הודעות על דברי. אתייחס אחת לאחת:
טענת עלי שבמה שאמרתי שאין המניע מבטיח הצלחה בביצוע אם יש התערבות ע"י אחרים- בזה רוקנתי את תוכן מאמרי. ע"כ.
אך אי"ז נכון כלל וכלל. טענתי עומדת על מכונה במלואה ומהווה עיקר משמעותי משתי סיבות: א. אני נגעתי ביסוד הפנימי של תוצאות מעשים ובחינתם וצפייתם מראש, הדבר ברור לוגית ממה שאין דבר מקרי, ולכל תוצאה יש סיבה, וסיבה זו- היא הקובעת בצורתה את התוצאות שינבעו ממנה. ממילא כל מעשה יש לבחון את המניע שקדם לעשייתו ולהגיתו (אצל כל העוסקים בו).

ב. וזו נקודה חשובה שאף היא צריכה להדריכינו בכל דרכינו- אין אנו אחראים למעשיהם של אחרים כל זמן שאנו עושים את המוטל עלינו. ואם אדם עושה לש"ש לא יתכן שיצא ממנו חורבא, ואם התקלקל , על זה נאמר בהדי כבשי דרחמנא למה לך , מאי דאפקדת איבעי לך למיעבד (ראה ברכות י.).

ביחס למקור שהבאתי- צודק אתה שאין להביא ראיה ממאמר בודד (נוהג אני להביא לזה תמיד את הדוגמא מ"מלחמת המדרשים" בין בעל "אם הבנים שמחה" לבין האדמו"ר מסטמאר, כאשר כ"א מנסה "לנכס" יותר מדרשים לצידו). ואכן לא מכאן אני בונה, אך אחר שיש הגיון ברור ומוכרח בדברי- רואה אני שחז"ל למדו זאת בבירור מהפס', ואין סיבה שהדבר לא יהווה סמך גדול לדברי.
אכן אין הבחירה נשללה מאלישע בן אבויה, אך ברור שהכיוון ניתן לו ע"י החינוך שהנחילו אביו, ולזה כיוונו חז"ל- שהמניע של האב היא שגרמה לחינוכו להיות קלוקל על אף שחינך לכא' לתורה ויר"ש.

בקשר למעשה ר' זכריה בן אבקולס- בהחלט חכמים ביקרו את מניעיו, "ענוותנותו היא שהחריבה"- כלומר לא עשה כן בשיקול שכלי ברור, אלא עירב כאן ענוותנות-רצונות אישיים מסויימים שהם גרמו לחורבן.
אמנם בנוגע לר"י בן פרחיה שם הביקורת היא אכן על טעות ולא על מניע, אך עדיין- כיוון שהטעות גרמה לכך שלא יעשה רצון הבורא, א"כ על אף שכוונותיו היו טובות- אי"ז רצון הבורא ולכן נפיק חורבא מיניה.
וכן יתכן אצל יעקב.
ומ"מ ברור שהסיכוי שדבריו יהיו מכוונים ע"פ רצונו ית' כאשר הוא פועל לש"ש- טובים בהרבה מאשר כאשר הוא לא פועל לש"ש.
וברור שכאשר פועל בניגוד לרצונו ית'- קשה שיהיה מכוון לרצונו.

לכן המניע והכוונה בכל מקרה וכיוון קריטים בבדיקת מעשה.

בקשר להודעתך השניה:
מדבריך נראה שאתה מבין ש"לשם שמים" הכוונה ל"כוונות טובות", ולא כך היא. לשם שמים הכוונה לעשיית רצון ה' יתברך בלבד, שעשיה עם מניע כזה תכוון את המעשה שיהיה אף הוא לרצונו, ללא חורבן וכנ"ל.

לב ומאיר
ראו בתשובתי לבןציון שלא התכוונתי ל"כוונה טובה", אלא ל"לשם שמים".
אין לי כעת פנאי להאריך בעניין (ע"ש), לכשאתפנה אי"ה.