ארגוני חסד או ... איפה הבושה??

נראה לי מתאים בין ימי מצות "מתנות לאביונים" לבין ימי מנהג "קמחא דפיסחא" להעלות כאן נושא כאוב קצת מבחינתי!

תמיד משבחים את הציבור החרדי על ריבוי ארגוני החסד, לפעמים אני תמה לעצמי האם תרבות החסד הזו אינה אבו הפינה לתרבות הקבצנות הפשה במחנינו?

בפורים האחרון ראיתי בחורי ישיבה שאספו לת"ת שלהם ואחרי זה דיברו עם הבע"ה שיעזור להם בחובות שלהם (דהיינו מהבילויים שלהם.)!!

לא נראה לי שדרך התורה לרדוף צדקה וחסד צריכה להפוך לדרך של רדיפת כסף קל! אולי הגיע הזמן לתמתן?

שמעתי על ישיבה חסידית ששולחת את הבחורים לאסוף כסף לישיבה , ומסבירים להם שם שככה כשהם יגדלו הם ידעו להרגיש את הקבצנים, ולרחם עליהם. נראה לי שמה שקורה בסוף שכשמרגישים את תחושת הקבצן הם רואים שזה לא כ"כ גרוע ואלי אפילו נחמד!

לאן היגענו ?? איפה הבושה ??

לדעתי אנחנו צריכים להתנהל בצורה יותר סוציאליסטית והעניים יקבלו את לחם חוקם מגופים יותר מסודרים. במקרה דנן:צריך להקים ארגון שיהיה נורמה ציבורית מחייבת (דבר שמאוד קל לעשות בציבור החרדי עי' ערך פלאפונים כשרים.) להיות שותף בו, והארגון הזה יגבה מכל אחד לפי יכולתו, (הרעין של "ערבים" לא רחוק מהדברים האלו.).

אשמח לשמוע את דעתכם ואולי יש לכם פיתרונות מעשיים.

                                           "פשוט נבילה בשוקא ואל תתצטרך לבריות"  

_________________

למרות שמבחינה עקרונית אני מסכים עם דברי היולי, פעם שאל אותי מישהו מהו באמת הערך העצמי בהימנעות מקבלת מתנות, ולא יכולתי לענות לו תשובה מספקת. אלא שכך חונכנו וזה מה שינקנו מימי ילדותינו, וככה זה נשאר.

_________________

דוד

אשריכם שכך חונכתם, רובם לא באמת חונכו כך.

מהו הערך העצמי בכבוד עצמי? באי נפילה על הזולת ועל הציבור? דומה שאין צורך אך גם אי אפשר להסביר את זה.
אתה מדבר על נטילת מתנות מידידים? זו באמת רק דרגה המוזכרת בגמרא שהיו בעלי דרגא שנמנעו בכך ומצד שני בגמרא בנדרים אומרת שמי שאינו נהנה מחבירו אומר לו חבירו לאו כלבא אנא דמהנית לי ולא מהנינא לך, כלומר איני ככלב שאטול ממך ולא אעניק לך בחזרה, הוי אומר מי שמהנה את הבריות ואינו נהנה מהם הרי הוא פוגע בהם.
והלא עולם חסד יבנה.
וזה אחד הפירושים בגמרא 'הרוצה להנות יהנה כאלישע, הרוצה שלא להנות אל יהנה כשמואל הרמתי'

כל זה נכון ויש להאריך, באשר לנהנה מן הזולת בצורה הדדית וחברית, אנחנו מדברים על חוסר הערך בעצמאות, ביכולת להתפרנס ולכלכל את בני הבית בכבוד, דומה שאי אפשר להסביר את הערך הזה כמו שאי אפשר בכלל להסביר ערכים.

מאיר, אולי קיצרתי מדי, אבל זה מה שנשאלתי: יש איזה מיליונר שמוכן לכלכל אותי עד סוף ימיי שאשב על התורה ועל העבודה (הוא אגב חותנו של השואל), אז איזה ערך יש במלאכת כפיים והימנעות מקבלת טובת הנאה זו.

ובכן, השאלה היא למה הוא מוכן? אם הוא חותנו הרי הוא רוצה לפרנסו משום שהוא אוהבו וגם רוצה לזכות בתורתו, זו אינה מתנה, זוהי עסקה.
אם החתן חש שלא בנוח מכך, הן משום 'נהמא דכיסופא' שהוא טעם חזק כל כך עד שהרמח"ל ראה בו את כל מטרת הבריאה, והן אם משום שירגיש מחויב ולא יוכל לכלכל את צעדיו בעצמאות, זכותו לסרב.
מכל מקום אין נראה שהוא בכלל שונא מתנות וכמו שאמר רבי זירא כי הוו משדרי ליה מבי נשיאה לא הוה שקיל כי הוה מזמני ליה אזיל אמר אתייקורי דמתייקרי בי (מגילה כח א)

איר, תסביר לי בבשקה מבחינה אובייקטיבית מדוע במצב כזה שונא מתנות יחיה ויש להתבייש בנהמא דכיסופא.

הסכם יששכר וזבולון זה משהו אחר. בזה לכאורה אין שום ענין של שונא מתנות יחיה. אדרבה, כאן מוטלת על יששכר עבודה קשה ביותר... הוא מחויב אכן ללמוד ולנצל את זמנו כראוי!