למה להם מותר ולי אסור? פניה לבתי משפט

חיים

אני משער כי הסיפור הוא בדיוני ונועד להעברת מסר. אבל הוא מעורר, לדעתי, דיון ביותר ממסר אחד. ואני מצרף כמה הערות שיש לי.

א. הלשון "שמא חלק קט מחלונם לא יזכה לאור השמש" היא צינית, ומעידה כי הכותב רואה בטענת הצד השני הפרזה ושקר. זה כמובן יתכן. במיוחד על סמך הראיות שמוזכרות כאן. אולם יש לזכור כי אין שומעים צד אחד בלבד וצריך לשמוע שנים יחד כדי להכריע ולברר. וכן שציניות מעידה פעמים רבות על חולשת טענות ולא רק על כעס שעשוי להיות מוצדק.

בקיצור: לכל סיפור יש שני צדדים וכאן לא שמענו את הצד השני. גם אם הצד הראשון הוא של חיים אהובנו.

ב. מי שמחזיק בראיות גמורות לדעתו על פי דין להיתר בניה, האם מותר לו להתקדם על סמך ראיות אלו?

זה תלוי מן הסתם בנסיבות ובמה שהוא מבקש. האם הבניה נעשית עם היתר של העיריה או בלי? האם קבלת ההיתר מסתמכת על האופן שבו זה אמור להיעשות לפי ההלכה (הסכמת כל השכנים) או באופן החדיש שהמדינה מתירה (הסכמת רוב)? אין צריך לומר שהסכמה שהיה עמה קנין אינה בטלה, ולכן אפשר להסתמך על הסכמה מן העבר. אבל יש הרבה מכשולים פורמליים שצריך לעבור בדרך, ולפעמים המכשולים הם כה רבים עד שנראה שלוקה מידת הדין לרעת המבקשים.

ג. האם חייבים לבוא לבית דין מסויים? האם בתי הדין ראויים לאמון? האם מותר ללכת לבית משפט?

ד. איך פנו דמויות שאמורות לייצג את הנאמנות להלכה במיטבה לבית משפט?

ג' נראית לי השאלה האמיתית. אבל אתחיל דווקא ב-ד'. נראה לי שמה שנהגו אנשים מסויימים לפנות לבית המשפט אפשר שלא היה ראוי. ואם תמהים איך הם נכשלים, אפנה למשנה מפורסמת בפרקי אבות. כל אחד עלול להעשות רשע גם בערוב ימיו (וזו תזכורת לכולנו... ובמיוחד לי, הכותב את הדברים האלו ביד שאינה רועדת מספיק).

לגבי ג' - כאן יש שאלות ושאלות משנה.

ראשית, בפורום השכן הושמעו בעבר השמצות לגבי בתי דין מסויימים. השמצות אלו עוררו אצלי, כמסתכל מן הצד, את הרושם שלא ארוץ להידון בשום בית דין, גם המפורסם ביותר, בלי לדעת לאן אני נכנס, מי הדיינים, מה האפשרויות שלי לברר מה קורה ועד כמה האנשים אמינים. זה חמור מאד שיש מקום לפקפק בבית דין, אבל למיחש מותר. (=מותר לחשוש).

שנית, בעולם שבו יש סמכויות הלכתיות רבות, ובתי דינים רבים, הכלל המקובל הוא ללכת אחרי הנתבע. כלומר, התובע אינו יכול לאלץ את הנתבע לבוא לבית הדין שלו אלא ללכת אחריו. זה לפעמים טוב, כי אפשר להינצל מבית דין שיש מקום לחשוד בו, אך זה גם מאפשר לנתבע למעשה לבחור כל בית דין שהוא רוצה. למשל, בית דין של המדינה שיש כאלו שנרתעים ממנו, וכיו"ב.

אך מה קורה למי שאינו מסתפק בבית דין כלל ורוצה בית משפט? כאן הדעה המקובלת על כל הפוסקים שאני מכיר היא שפניה לבית משפט היא איסור חמור, עד כדי כך שמכנים זאת "להרים יד בתורת משה".

אמנם, דעתי שלי היא שונה, גם אם עפר אני או פחות מזה תחת רגליהם.

מדוע? מפני שמותר לאדם להציל את שלו. ואם בית הדין לא יאפשר לו זאת, כגון שהצד השני אלים, בצורות שונות של אלימות, או שבית הדין איטי מדי, או נטול שינים, ובינתים יקרו דברים בשטח שיהיו בלתי הפיכים - אזי כפי שמותר לאדם ליטול אלה ולישב כדי לגרש גזלנים שלא ייכנסו לשדהו, כך מותר לפנות לבית משפט כדי להציל את שלו בידי שופטים של המדינה. כך נראה לי. וזו סברה פשוטה.

האם יש לה מיגבלות? מן הסתם כן. במקום שהדבר יכול להמתין, ראוי לפנות לבית דין שראוי לאמון.

אני מקווה שזה עונה על ההערות החריפות של חיים, וכי הבניה תתבצע בשלום ובשלוה על הצד הטוב ביותר.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

חיים

השאלה בניסוחה הזה אינה קשה כלל, אכן גם להם אסור אלא אם כן קבלו רשות מבית דין. אם עשו כך הרי לא קשה מידי ואם לא עשו כך עברו על איסור.
מה שכן מטרידה היא השאלה מה כוחו של בית דין פלוני לכוף בעלי דין לדון בפניו, לכאורה צריך שיהיה לו תוקף מכוח היותו בית דין של בני העיר, זה לא קיים היום, ודאי לא לגבי תושב עיר אחרת.
מעבר לזה, גלוי וידוע היום לכל מי שגלוי וידוע לו, שבתי הדין הפרטיים אינם נוקבים הרים בדיניהם, הם משתדלים לצאת במינימונם חיכוך ומקסימום פשרה, הוי אומר שבעל דין המוכן לדון בפני בתי דין אלו מוותר מראש על האפשרות לזכות לחלוטין אלא אם כן טענת יריבו מופרכת ומגוחכת לחלוטין, מה ההצדקה לדרוש דרישה כזו מבעל דין?
אני באופן אישי כשעסקנו בבניה ויתרתי מראש לשכני על חצי הטענה בהסתמך על הגינותו שיתביש לדרוש גם את החצי השני, הגינות שבדיעבד התברר שלא היה לה על מה שתסמוך, כאשר הוא ביקש שאגש איתו לבוררות אמרתי לו שאין ברצוני להצהיר מראש כי אני מוכן להתפשר גם על החצי השני.
בתי הדין גם כאשר הם מזמנים אדם בכפיה, אינם ששים לחתוך את הדין בסכינא חריפא, זו התרשמות כללית, ב"ה לא נזקקתי להם.

ב"ה

חיים,

בהתייחס לכותרת בלבד,

אביא סיפור המיוחס לאחד מגדולי החסידים- ר' אברהם אבא פערסאהן. (אומנם בפורום זה בדרך כלל אין מקום לחסידישע מעישה'ס, אך מוסר ההשכל מן הסיפור ראוי לכולנו. <אייקון מתנצל>)

החסיד הנ"ל היה מוכר ברוסיה מיני סידקית לגויים שבכפרים. כחלק מעבודתו היה נושא ונותן גם עם הגויות שברב המקרים היו לבושות בפריצות. על מנת לא להכשל במראות אסורים היה לובש משקפיים בעלי זגוגיות עבות המטשטשות כל מראה שהוא.

באחד הימים יש ב אותו חסיד ודיבר עם תלמידי הישיבה אודות שמירת העיניים. קם תלמיד אחד ואמר לו- איך אתה מדבר עימנו על שמירת העיניים כשאמש ראיתיך מביט על שיקסע פרוצה מבלי להשפיל את עיניך כלל...

ר' אברהם אבא פערסאהן לא הבהיר לו מהו ה'פטנט' בו הוא משתמש אלא אמר לו בנחת-

"הכל טוב ויפה, אינגעלע, אבל מהחסרונות של הזולת לא תגדל...."

_________________

אפ דאון

מעשיה יפה, מה חסידי בה?

אכן, מחנכים מרבים להשתמש בטענה זו, לדעתי יש בה חוסר הגינות. החניך מתקומם כנגד חוסר הצדק, בעיניו לפחות, דורשים ממנו מה שאינו רואה שהמחנך מיישם בעצמו, מה עונים לו? אין זה מעניינך! איך לומר? חינוך לא ייצא מתשובה כזו.
גם בדרישה מהציבור יש משוואה דומה, הרבנים ואנשי הציבור נתפסים כמחנכים. לא ניתן לדרוש מהציבור דרישות ולהטיל סנקציות ציבוריות על עבירות שהפרנסים אינם נזהרים בהם.
אני עניתי לחיים שמי שאינו נזהר בזה אכן אינו ראוי להוות דוגמא.

ב"ה

מאיר,

מה חינוכי ב"גם הוא עושה ככה"?

אני חושבת שהנקודה בסיפור שהבאתי ובכלל היא לחנך לכך שנהיה בסדר בלי קשר לאיך שאחרים מתנהגים.

ההתקוממות מובנת אבל היא לא מובילה לכלום. לכל אחד מאיתנו יש את הידע כיצד נכון להתנהג. אמירה כמו זו שבכותרת- למה רק להם מותר- היא תירוץ עלוב להתנהגות לא ראויה, שגם האומר יודע שהיא כזו.

תוקן על ידי updown ב- 10/04/2007 15:20:40

אפ דאון

לא טענתי ש'גם הוא' זה חינוכי, אך 'זה לא עניינך' אינו יותר חינוכי.

ב"ה

אתה שם את הפוקוס על הנקודה הלא נכונה לדעתי.

באמירה הנ"ל- לא משדרים לתלמיד "זה לא עניינך" אלא "עניינך לעשות הישר והטוב בלי קשר למה שהשני עושה".

אני חושבת שבחינוך כזה אתה מעמיד אנשים שפחות מושפעים מהחברה שסביבם, יותר עמידים, יותר שאפתנים ופחות פחדנים.

אפ דאון

אין לנו ויכוח, אנו מדברים על שתי סיטואציות שונות.
את מדברת על 'אין לך ענין במה שהשני עושה' ואני מדבר על 'אין לך ענין במה שאני = המחנך עושה'
ברמה הציבורית ההנהגה נתפסת לעיתים כגוף אחד, אין אפשרות לאכוף נורמות על היחיד כל עוד עוטי הגלימות מצפצפים צפצוף ארוך.

ב"ה


ברגע שאתה חושף מיהם אלו שמתחת הגלימות הרי כל יחיד בר דעת מבין שלא אלו הם מנהיגיו.

לדעתי, מי שאשם הם  בתי הדין, באופן, בצורה ובדרך הדיון, שאינם מכבדים את עצמם, אינם שומרים על אחידות, ומהם שידועים כמי שלא תמיד הצדק יוצא לאור.
אדם בהול על ממונו ועל כבודו, והוא מחפש אותם במקום שיודע שיזכה להם.