המשפחה מול האגודה - הקונפליקט

   לנוכח דבריו של לומד מכל אדם.
   א. יש לזכור שאגודה אחת מחזיקה בתוכה כמה וכמה דעות שונות, ולכן באותה מידה יתכן שאילפא שוחח עם אותו אברך, על אגודה אחת 'הפרטית שלו', על הדרך האישית שבה הוא רואה את מטרות אגודה אחת.

אילפא

העלת כאן נושא שלדעתי נוגע לרבים וטובים.

אני כאברך בן 25 ניצב מול אותו קונפליקט, בין הנורמליות כפי שהיא צריכה להיראות לדעתי. לבין הקודים החברתיים אליהם כבולים הורי והורי אישתי.
איתם הייתי יכול להסתדר, המכשול העיקרי הוא כשגם אשתך שותפה לדעתם, ואינך מוכן לשלם מחיר קשה מדאי במרקם המשפחתי רק בשל דעותיך.

הבעיה היא שרוב החרדיים, ובעיקר בחלק הנשי תופס את המרקם המשפחתי והמסורת הביתית והתעסוקה השל רגילים לראות אצל הוריהם (?כולל?) כחלק בלתי נפרד מהדת המצוה והתורה.
אם אני אצא ללימודים אקדמיים, או סתם לעבודת כפיים מכל סוג ומין שהוא, הרי שפרשתי מן הציבור מן הדת והרי אני כופר בכל התורה כולה. כך להרגשתם ודעתם.

אין לזה תקנה אלא שבירה, ולא כולם מוכנים לחולל משבר בבית בשביל להגיע לאחריו לאיזשהוא תיקון.

האמת היא שאני לא רציני ועקרוני מספיק, לו הייתי כזה, אין לי ספק שלא הייתי מהסס לחולל משברים, הבעיה שלי היא שאני סובר ששום דעה ואידאולוגיה שווה מספיק בשביל לגרום סבל לי ולבני משפחתי.

תשרת

אתה מציג את הקונפליקט כבין אידאולוגיה לבין נוחות, ולא כך הם הדברים.
אין אנו עוסקים בעיקר באידאולוגיה, אין אנו אומרים לחוש לדעת הרמב"ם שאסור ללמוד תורה בתמורה כספית, אין אנו אומרים לדון בצורת לימודי הילדים מצד המשנה באבות או מצד המהר"ל והגר"א. אנו דנים מצד מה שאמר להם רבא לרבנן 'במטותא מנייכו לא תירתו תרתי גהינום' בבקשה מכם אל תרשו שתי גהינום, אל תקריבו את חיי העולם הזה שלא לצורך.
צורת החיים שאתה מדבר עליה, לא חוסר באידאולוגיה הוא בעייתה הבוערת כעת, חוסר האפשרות לחיות כך זו הבעיה.
לא אידאולוגיה מול אידאולוגיה יש כאן אלא מציאות חיים מול חוסר אפשרות.

מאיר
גם מריבות אין סופיות עם האישה והמשפחה הקרובה אינם עוה"ז מוצלח כ"כ.....
ואף מבחינה מוסרית איני בטוח שלאמלל את אישתך וממילא אף את ילדיך הוא איסור מוסרי ודתי פחות מהאיסור המוסרי דתי להתפרנס מן הצדקה.  
ההשוואה של תשרת אינה נכונה מכיוון שקיימת לו גם חובה מוסרית-דתית לכבד את רצונותיה של אישתו ולהתחשב בהם.
מה שכן לענ"ד ביחסים תקינים ובריאים שבין בעל לאישה עליהם לקיים דיונים משותפים וארוכים באוירה נעימה וטובה, שבהם יעלו נושאים אלו עד שיגיעו לעמק השווה, ועפ"ז ינהגו. באמת אי"ז מצב בריא כלל כששני בני הזוג רואים ותופסים אחרת את ההנהגה הנצרכת.

מסכים.

אך שוב, איני מדבר על האיסור להתפרנס מן הצדקה אלא על הבזיון, על אבדן הכבוד, על ההתרוצצות בין גמחי"ם, על האשפוז הצפוי במחלקת לב, ועל כולנה על אי הסיפוק, על חוסר המיצוי העצמי.
עם זאת, אתה עדיין צודק שרכישת חיים נכונים במחיר שבר משפחתי, מחיר יקר הוא.

מה לומר? קונפליקט!
אולי אם האשה תבין את עומק השבר בו שרוי בעלה (כשהוא יפנים את זה כראוי וידע להגדיר) אולי היא תבין, אולי...

ומכאן, שאם רוצים באמת לתקן משהו, יש לנסות להקטין את הפער בין החינוך בסמינרים לבין החינוך (ויהיו שיאמרו המציאות) בישיבות.

אבל בנות צייתניות יותר, ומאמינות לרוב מה שנאמר להן.

מאיר
אני אישית תמיד משתומם כאשר אני מדבר עם אברכים בנושאים רבים, ואני שומע מהם את הטענה שאינם יכולים כך וכך בגלל האישה. האם באנשים זרים עסקינן? האם אין כל החלטה חשובה שבני זוג השונים וחלוקים באופיים ודעותיהם מסוגלים לשבת ולדבר וללבן את העניינים ביחד?

יש כאן שני אפשרויות: או שהבעל "מדבר מהבטן" ואינו מסוגל להבהיר את טענותיו וראיותיו כהלכה בטוב טעם ודעת. ואז עליו לברר את דרכו, האם אכן הרגשותיו נכונות הן, וא"כ מדוע אישתו אינה משתכנעת בנכונות טענותיו הברורות כ"כ.
או שהאישה משוכנעת לחלוטין בצדקת דרכו ובטענותיו, וסרובה ללכת בדרכו היא"מהבטן"- מפחד החברה וכדו', ואז על הבעל לתת דעתו כיצד אפשר להקל על הבעיות הללו, שהרי בעיות אמיתיות הן. לדעת להוביל את משפחתו בחכמה ובזהירות כך שיפגעו בצורה המינמאלית ביותר. הכל בשתוף מלא ובשיכנוע ובדו שיח אם רעייתו ושותפתו לחיים (במובן היהודי של המילה).