אי השלמה עם המציאות- אמונה או עצימת עיניים

בעקבות פטירתו היום בטרם עת של הרב שג"ר זכרונו לברכה, ראיתי לינק לכתבה על פרידה לא פרידה שערכו תלמידיו לפני כמה שבועות.       

נזכרתי גם בפרידה שנערכה לאחרונה מפרופ' בן שלמה, והרהורים עלו בראשי.

נראה לי, ותקנו אותי אם טעיתי, שאצלנו אירוע מסוג זה לא יכול להתקיים. אין מציאות בה משלימים בפה מלא או כמעט בפה מלא עם פרידה מאדם חולה. זה נתפס בקטנות אמונה, היפלא מה' דבר?

זה מתחיל למעשה בחולה ובמשפחתו, גם אם הם מבינים היטב את המצב, הם יחיו כאילו זו מחלה שצריך הרבה תפילות כדי לשרוד אותה, אך לא יעזו להעלות את העתיד להתרחש כתכנית ברורה ולהערך לה נפשית וחברתית כתרחיש הברור והצפוי.

האם זה נכון? האם יש חוסר אמונה בהכרה שזה הולך לשם?

שנינו, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים.
האם המסקנה היא שהמוות אמור תמיד לתפוס אותנו מאוכזבים ולא מוכנים?

(האמת שכבר שאלתי על זה פעם מזווית קצת שונה, אבל אצלנו עוד לא נהוג איחוד אשכולות קפדני.)

במגזר החסידי, וכנראה המגזרים האחרים הושפעו גם מהם, ישנה גישה שביטחון ואמונה הם שיהיה טוב, וכל מי שאינו מאמין כן, הרי הוא כופר. מה שאומר שאם בסוף לא היה טוב, הרי שהאמונה מתבררת למפרע כלא נכונה. בעוד שאין כל ערובה שמחר יהיה טוב, כי ישנם כל מיני קונסטלציות בהם יוצא שאדם כשר וטוב נענש ורשעים שלא חזרו בתשובה מבלים בנעימים.

טעות דומה קיימת גם באמונה בביאת המשיח שיבוא בכל יום, שאם האמנת שמשיח יבוא היום, ובסוף הוא לא הגיע, הרי שהאמונה התבררה כבדויה. כמובן שאין צורך להאמין שיבוא דווקא היום.

ברור שיש גם את ההדחקה הטבעית, אבל במגזר החרדי יש לזה עוד טריגר שזה נתפס כנוגד את הביטחון והאמונה.
ואם נתייחס לפן הפחות עממי, יש גם מן פלוקלור אותה לומדים בבתי ספר לאדמורי"ם מתחילים, שאמונה וביטחון יש להם גם כח מיסטי של השפעה, ואילו המתייאש ממשיך עליו "דינים".

אנחנו מאמינים שמשיח יכול לבוא היום, ושאין שום מניעה אמיתית לכך.

לגבי חולים קשים לא עלינו, אנו עשויים לראות שעל פי הטבע לא נראיית רפואה שלימה קרובה, אבל השפעה של רחמי ה' היא מבוקשנו ורחמי ה' אותם אנו מבקשים באים לידי ביטוי בשיפור המצב או ההרגשה ובאי החמרתם.

אפילו חרב חדה וכו'... ‎

‎ אדם נורמלי, במקביל לאי-הימנעות מן הרחמים, מכין עצמו גם לאפשרות הגרועה. ‎

‎ אין בין זה ובין ביטחון שיהיה טוב (אגב, זו מחלוקת, כבר בין הראשונים לכאורה, מה זה ביטחון) כלום. גם ביטחון שיהיה טוב לא מבטיח שאכן כך יהיה, ואי התממשות התקוה לא הופכת את האמונה לשיקרית ח"ו, אם כי כמה שרמת הביטחון גבוהה יותר יש יותר סיכוי להתממשות הטוב. לעיתים כלום לא יעזור ו"כבר נגזרה גזירה" (ע"ע י' הרוגי מלכות, כמשל). ‎

‎ גם לדעת הסוברים שביטחון הוא להאמין שיהיה טוב, מי שלא בוטח כן אינו כופר ח"ו, אלא רק חסר במידת הביטחון, להבדיל מאמונה. ‎

‎ מקובלנו להאמין שמשיח יכול לבוא בכל יום ורגע. קשה לי להבין איך מישהו אומר "כמובן" שאין זה כך, כשאין זה מובן מאליו כלל ועיקר, שהרי מסורת לא קצרה שכן הוא הדבר. יתכן מאוד שאפשרית דעה אחרת, אבל היא אינה כ"כ מובנת מאיליה.

כחרדי "קלאסי" [לא פילוסוף גדול...] וכמי שעבר מספר פעמים חויה כזו עם קרובים מדרגה ראשונה. הריני מעיד כי  "הפכנו שמים וארץ" בתפילות  מתוך הרגשת אמונה שהקב"ה הכל יכול וודאי יכול לרפאו ברפו"ש גם במצבו העכשווי, ואף מתוך תחושה שעצם התפילה מרבה ומחזקת אמונה זו.
        יחד עם זאת הקפדנו בתפילתינו לא לתבוע על הנס, והוספנו [מספר מעבר יבוק] בתפילה שאם אמנם רצונך וכו' יה"ר שלא יתייסר ויכופו עליונים את התחתונים ... (לא זכור לי הנוסח המדוייק).  יש שהתפללו הנוסח כנ"ל ממעבר יבוק, ויש שהתפללו בלשונם הם והמכוון אחד.

     בפועל השארנו את כל עניין הטיפולים ביד  הרופאים, [המדובר במצב שנחשב קריטי].
לדאבונינו עברנו תקופה א ר ו כ ה  קשה ומפרכת. אך לא התייאשנו בתפילה וכנ"ל.

    כמדומני שיש בזה ממה שפותח האשכול כיוון אליו, ורק כדי להזים כאילו החרדים הולכים בנושא זה עם " הראש בקיר" -כמשתמע מתגובות שונות כאן ובאשכול השני-. כתבתי  מה שכתבתי ביודעני שאיננו היחידים. וכאמור אנשים (חרדים, שחורים) מן השורה.