למי צלצלו הפעמונים / קובי אריאלי

הרבה לפני שערוץ 2 חשב שהוא ממציא פורמט, ארגון פעמונים הכשיר מתנדבים, נצמד למשפחות נזקקות, והעניק להם חכות במקום דגים. קובי אריאלי מריע 3 פעמים
16/7/2007

שלוש שעות לפני שתקעו בשופרות והכנסת הכריזה "יחי יחי יחי", התכנסה במרחק מה משם חבורה בת מאות אנשים שהשפעתה על החברה הישראלית עולה עשרת מונים על השפעתו של מוסד הנשיאות, כולל החנינה לנעמי בלומנטל.

היו שם כארבע מאות איש ואשה, בכל הגילאים ובכל המצבים האישיים, ובעיקר, בכל הצבעים. עד אתמול חשבתי כי המקום היחיד שבו נפגשים על ספסל אחד חסיד ספינקא מבני ברק עם מתנחל מניצן ועולה חדשה מראשון לציון זה בית הדין הרבני בתל אביב. הרי במציאות שלנו, אפילו לשכות השירות של החברות הסלולריות הן כמעט נפרדות. אתמול גיליתי שיש עוד מקום כזה. לא רק נפגשים, גם לומדים ומתעניינים, ולא רק זה אלא אפילו סועדים ארוחת ערב משותפת. זה קרה בכנס המלווים הארצי של ארגון "פעמונים".

פעמונים הוא שמו של ארגון אבל הוא בעצם שם קוד למהפכה חברתית. כבר כתבתי פעם או פעמיים על הארגון הזה שכבש אותי טוטאלית לפני כשנתיים, ומאז אני מלווה אותו ועוקב בהתפעמות אחרי קצב הגדילה שלו ובעיקר אחרי התהליכים שהוא עובר. יום אחד לפני כעשור, התכנסה חבורה של חרדים ודתיים והחליטה להקים ארגון חסד שיפעל בצורה שונה מהרגיל: הוא יעניק למשפחות נזקקות ומשפחות במצוקה ליווי צמוד של מתנדב/ת שינסו, יחד עם המשפחה, כשמאחוריהם גב מקצועי וכלכלי איתן, לצאת מהבעיות הכלכליות ולהחזיר את החיים למסלול נורמלי וחף מצרות פיננסיות.

כך, שמונה שנים לפני שבאיזושהי זכיינית טלויזיה חשבו על איזשהו קונספט של איזושהי "משפחה חורגת", כבר החלה בשורה גדולה לחלחל במבוך החיים הישראלי: ארגון קטן שיודע לעשות מהפיכות ברמה המשפחתית. חבורת אנשים שרכשו כמות בלתי מבוטלת של חכות דיג והחלה בחלוקתן. ולא. אין להם דגים. רק חכות.

המקום בין המוח ללב

אתמול אחר הצהריים, כשנציגת חברת "תות", החברה שמאחורי "משפחה חורגת", קיימה סדנת עומק עם קבוצה גדולה של מלווים כחלק משיתוף פעולה כולל בין הגופים, התבררו פתאום לנגד עיני כוחו ועוצמתו של החזון. הארגון הקטן ההוא זוכה היום לפריסה ארצית, מטפל באלפי משפחות ומעסיק למעלה משש מאות מלווים מתנדבים. לאט ובטוח הוא עושה את דרכו למקום הראוי לו: ארגון אזרחי חוץ ממסדי שעושה, לצד רשויות הרווחה, את העבודה האמיתית. הוא חלק מהחווייה הישראלית.

האנשים שישבו באולם ומילאו את כיתות ההשתלמות מתנדבים במסגרת פעמונים לא כי הם חיפשו משהו טוב לעשות עם עצמם, ופנו לעמותה השכונתית (שגם זה יפה מאוד). הם שם כי הם גילו רעיון שכבש אותם והתיישב להם במקום הכי נכון בין המוח ללב. אין לי מושג מה הביא כל אחד ואחת מהם להתנדבות ב"פעמונים". איני יודע כיצד עבד התהליך. מה שכן, אני יודע בדיוק איך נראו העיניים שלהם רגע אחרי שהם נחשפו לרעיון שמניע את פעמונים.

אתם מכירים את זה שהעיניים מתרחבות פתאום והקמטים נעשים חלקים ברגע ששומעים משהו שמאוד מתקבל על הדעת? אז זהו. זה מה שהם הרגישו. מאז, הם הולכים עם זה ומקדישים זמן ומשאבי נפש ובמקרים אחדים אפילו כסף למען הרעיון הזה. הם רואים בטלוויזיה דיווח על עוני ומצוקה ואומרים לעצמם בשקט: אח, לו הייתי יכולה הייתי נוסעת עכשיו לשם, מביאה אליהם את הבשורה ומצמצמת את התופעה. אח, לו היה לי כוח, הייתי מגייס עוד שלושה מתנדבים, הוי, איזו מהפיכה היינו עושים שם.

האולם מלא כולו. על הבמה יו"ר פעמונים, אוריאל לדרברג, ג'ינג'י עם עיני אש וחזון שממלא אותו עד אפס מקום. הוא מעדכן את המלווים בפרטים מקצועיים ותובע מהם, כאילו מישהו משלם להם על הזמן והכוח שהם מקדישים, להתמקצע. עוד מעט הם יתפזרו לכיתות הלימוד, שם הם ישמעו הרצאות ושיעורים בכל הנושאים הרלוונטיים לעבודתם ההתנדבותית: התמכרויות, הפנייה יעילה לעו"ס, טיפול בבעיות הוצאה לפועל, ליווי מתוכנת וממוחשב, גישה נכונה לחסכון ולפנסיה ועוד.

אחר כך הם ימלאו משוב, יחזרו לבתיהם ולעבודתם. בעוד רבעון, כששוב הם יתכנסו, הם יגלו לצדם עוד ועוד מתנדבים שעברו הכשרה ונכנסו לתוך מעגל העבודה ההתנדבותית, זו שאם נרצה או לא נרצה, עומדת לשנות את פני המפה הסוציאלית בישראל.

אני מביט בשעון. 18:40 עכשיו. הנה זה קורה. חרש אני עוצם את עיני, מדמיין את תרועת השופרות ומכריז לעצמי בקול גדול: יחי ארגון פעמונים. יחי, יחי, יחי.

http://www.nrg.co.il/online/11/ART1/609/450.html