חרדים תוהים או אנוסים

ספרן

נאמנה עלי עדותך.

והקטע הפותח ראוי כמדומה לדוסטוייבסקי, וכוונתי ללשון שבח.

לפיכך, כיון שהקטעים הבאים, לפי עדות חלק מהכותבים כאן, מציגים התנערות מהחרדיות והאמונות החרדיות והתורניות ולא רק חיפוש אחרי אמת, האם יש להוציא מכאן את המסקנה כי המחפשים סופם להתפקר? האם זה אישוש (=חיזוק שנוצר על ידי מציאת דוגמא נוספת לאחרות)?

אנסח את דברי אחרת:

אם יראת שמים נבחנת בחיפוש אחרי אמת בלי להתייאש ובלי לזרוק דבר שלא הובהר כשקר (ואני מניח שהאמונה באלקים אינה שקר), אזי איך יש להבין את הציטוטים כאן? האם הם מבטאים ייאוש ותיסכול מחברה מצומצמת או מהתורה שאותה חברה מכריזה על נאמנות לה?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

מיימוני

יש כאן דרך דו סטרית!

א. ייאוש ותסכול מחברה יכול לגרום להתחיל לשאול שאלות קשות.

ב. שאלות קשות יכולות לגרום לייאוש ותסכול מחברה.

ההבדל בין שני הנתיבים הללו, ברור וחד.בנתיב א מתחילים לחקור אחר האמת ללא תסביכים מוקדמים,המסקנות באות ממקור השאלות ולא מתוך רגשות ותסכולים. לעומת זאת, כאשר יש תסכולים ומרירות ואז שואלים שאלות, יש נטייה לערב במסקנות את התסכולים והרגשות המוקדמים.

_________________

"והקטע הפותח ראוי כמדומה לדוסטוייבסקי, וכוונתי ללשון שבח."-??????????????????????????
זה מה ? דוסטווואס? אתה בטח לא התכוונת להפריז עד כדי כך.

קוגיטו

אפשר כמובן שטעיתי בשבחי.

התכוונתי לדוסטוייבסקי, הסופר הרוסי שחידש או העצים את מעמדו את הרומן הפסיכולוגי, החושף את חיי הנפש של הגיבורים.

(החטא ועונשו, האחים קרמזוב, כתבים מן המרתף, ועוד. לא חומר קריאה הכרחי לבחור ישיבה, אבל בהחלט מומלץ למי שרוצה להעשיר את הכרת הנפש האנושית. אפשר וכדאי לקרוא בדילוגים).

המכתב של בעל הבלוג עדיין מהדהד באוזני. ולכן הוא הזכיר לי נשכחות, את השיח על בעית הרע והאמונה באלקים ב"אחים קרמזוב". אני מודה כי איני זוכר אפילו את התוכן כמעט, אבל הרושם החי כל כך של השאלות עדיין נותר לי באיזה מקום, ולכן דימיתיו.

האם הפרזתי? יתכן. ואולי הכאב הקיומי שמצאתי בשאלה גרם לי לחשוב כך?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

(מימוני . לא היתה לי בעיה מי זה דוסטוייבסקי. הבעיה היתה איך הוא מתקשר למתלבט הבנאלי הנ"ל)

קוגיטו

ברור מאוד למה הפוסטים הללו מקוממים, למה הם לא גורמים לתחושת הזדהות. אך הזלזול הבוטה שיש המפגינים כאן כלפי הדברים ובעיקר כלפי מה שהם חושפים, הוא מוגזם ולדעתי שלא במקומו. (לא קראתי יותר ממה שכאן)

לא נראה מתוך הכתיבה, שהכותב מתכנן בשלב זה לחלוק את אויר ההרים הצלול. הוא גם לא טען שהוא זכה לו. עלי הוא בכלל לא עושה רושם של טיפש או שחצן. הוא מתלבט בשביל אחיו אם כדאי להיות ראש קטן ולא להסתבך או לשחרר את המחשבות תוך נכונות למחיר כבד. סגנון כזה טוב יותר? אז הוא קצת פרובוקטיבי, בוטה מידי. (טוב, מידה כנגד מידה, מותר להיות בוטה כלפיו)

אתה יכול לומר שניתן לשלב בין ראש גדול למסגרת הקיימת, או אפילו לא להסכים לכך שיש בכלל ראש קטן. אבל אם מישהו חש צרות אופקים בבית המדרש, ניתן לומר הרבה דברים אחרים, לא לזלזל. זה פשוט לא הוגן.