תוכנית וסיקונסין אג'נס מהלומת מוות לעניים!!! בחסות אלי ישי

צודקים, צריך להתחיל בקטנות. יש להפסיק כל תמיכה כספית במוסדות שאינם מלמדים לבגרות. באותה מידה יש להפסיק את הקיצבאות להורים שאינם שולחים את ילדיהם ללמוד במוסדות המלמדים את לימודי הליבה. יש לאסור מתן כל הנחה או הקלה או זכויות כספיות להורים כאמור. במקרה כזה אני מניח שאף אחד לא יוכל להתלונן שפוגעים בו.
הצעה זו כמובן אינה מקובלת של חברי הכנסת המתפרנסים מעוני הציבור.

הלאה לשנונרריות החברתית והחרדית!!!!

בוקר בוקר בתפילת שחרית אני נתקל בשני טיפוסי מקבצי נדבות. הראשון מבקש, מתחנן, משכנע, ולעיתים אף דומע ואילו הסוג השני הבזוי והנחות בפה תובע. הראשון יתואר כאוסף תרומות ואילו השני יקרא בשם שנורר בזוי היאה לו והנאה לו.

בעוד שישנה הסכמה מקיר לקיר בקרב אנשים מן היישוב באשר לחלוקה הנ''ל במישור יחסי בין אדם לחברו, אנו עדים להתעלמות מפתיעה מחלחול היסוד הנפשי העומד בבסיס תביעת ''המגיע לי'' הבזויה לשיח הציבורי בכל מה שקשור לקצבאות ילדים.

מדהים לראות כיצד דווקא הציבור החרדי, שאינו מייחס לאורגן המדיני שום תפקיד ערכי מעבר למעטפת הטכנית של ועד בית עושה שימוש לא מושכל בטרמינולוגיה הקומוניסטית הפרועה וההזויה של מכון אדווה ושאר הקרציות אוכלי החינם והמייחס למדינה חובת הנדסה חברתית מובנית.

במטרה לנסות להפריד את החיבור הדביק והלא קדוש בין ציבור החרדים לדבר ה' ותלמידי פידל קסטרו וצ'ה גווארה, ובין שלמה סבירסקי, שלי יחימוביץ ופרופ' רז קצורקין לבין שמעלקע הלפרט והאדמו''ר מגור אבקש מהקהל הקדוש החוסה בצל קורת הייד פארק לקחת בחשבון את השיקולים הבאים בטרם יצעקו גיוואלד.

בניגוד לדעה הרווחת בחוגים מסויימים, בנק ישראל אינו חייב חוקית או מוסרית להדפיס מזומנים לשם חלוקה לאנ''ש יהיו צרכי הלבשתם והנעלתם אשר יהיו.  הוצאות המדינה ממומנות מהכנסות מיסים, הכנסות אחרות, והלוואות נושאות ריבית שהמדינה מגייסת בשוקי ההון. 

בחלוקה גסה הוצאות הממשלה משתייכים למספר קטגוריות:

1) הוצאות תפעוליות של הממשלה כתשלום משכורות והוצאות תפעול שוטפות - וישנו ויכוח לגיטימי  באשר לתחומי פעולתה של הממשלה ובעקיפין באשר לגודלה הרצוי.

2) מימון הוצאות ציבוריות ואף פרטיות שאינן בהכרח בתחום אחריות הממשלה ואשר ניתן לממנם ישירות על ידי הצרכנים במידה זו או אחרת של סובסידיות כשירותי בריאות, תרבות, חינוך יסודי וגבוה, הקמת תשתיות ותחזוקן, פינוי פסולת, עיקור חתולים,  ואשר באופן תיאורטי יכול גם לכלול מימון מערכת שינים זרחניות וערכת גזיזת שערות אף לכל מתבגר . גם כן ישנו ויכוח לגיטימי באשר  לתמהיל הנכון של חלוקת עול המימון בין המשתמשים הישירים לבין שאר האוכלוסיה שאינה בהכרח מהווה צרכנית של כלל סעיפי ההוצאה. ישנם מספר טיעונים המצדיקים התערבות ממשלתית, החל מקיומו של אינטרס ציבורי באשר לסעיף הוצאה פלוני שלא ימומן ישירות או בעקיפין על ידי הצרכנים לו תיוותר בידיהם ההחלטה (כגון מימון מו''פ תיאורטי ותשתיות), יומרות הנדסה תרבותית, וכלה בתיאוריות כלכליות קיינסאניות  באשר להשפעה הכלכלית של הוצאות ממשלתיות.  ועדיין לא נגענו בשאלת ההפרטה הקשורה לשאלות שהוזכרו לקמן כמו בסוגיית האי-היעילות המובנית של גופים לא מסחרים.

3) קצבאות ילדים ושאר סובסידיות המוגדרות כתשלומי העברה שכן הם אינם מטיבים עם כלל האוכלוסיה אלא משמשים אמצעי מלאכותי להעברת משאבים מיחיד א' שיצר את המשאב ליחיד ב' שצורך את המשאב.  ישנם תיאוריות המחייבות מוסרית תשלומי העברה על בסיס תיאוריות ילדים זה שמחה. לומדי התורה ושאר המיצטופפים תחת תגית החרדיות מקיימים את העולם, ושאר תיאוריות מרכסיסטיות היוצרות רדוקציה (לא מבוססת ובעיקר לא רלוונטית לעידן כלכלת השירותים) להנחות גורפות בדבר  השליטה או הבעלות על אמצעי היצור, אך זו מניחה גם תרומה אחידה למאמץ הקולקטיבי של פעילות הייצור וע''כ היא לא בהכרח קשורה לשאלת תשלומי העברה. שמעתי גם שמעתי תיאוריות קנין הזיות לחלוטין השוללות את הקשר בין המאמץ היצרני ובין הבעלות. לצד התאוריות המחייבות, שלענ''ד חסרות בסיס מחייב, קיימות תיאוריות תועלתניות בדבר יצירת שיוויון ואשר שואבות את תוקפן המוסרי, אם בכלל (שכן נטל המיסוי אינו שווה) מהעובדה שהציבור בחר מרצונו הטוב במערכת חלוקת משאבים לשם קיום הסדר הציבורי הטוב או להשקטת מצפונו.  ישנה גם תיאורית צדק חלוקתי מענינת מאוד של הפרופ' המנוח גון רולס מהרווארד המעגנת את הסדר החלוקה בחוזה חברתי המושתת על הנחה המשיקה לתחום תיאוריית המשחקים באשר לעמדת המוצא של האדם הסביר (לפיה אדם סביר הנמצא בעמדת מוצא שויונית יעדיף לוותר על אפשרות מימוש זכויות הקנין הטבעיות במלואן תמורת הסדר חברתי שיבטיח לו רמת קיום X). 

כך או כך, ההכרעה הסופית באשר למידת חלוקת המשאבים (שכן כמעט כל ישות מדינית על כוכב הלכת שלנו, כולל ארה''ב, נוקטת במידה מסויימת של חלוקת משאבים) במדינה פלונית מבוססת טכנית ומוסרית על הכרעת הרוב שבחר בצורה זו או אחרת במדיניות חלוקת משאבים - הכרעה הכוללת מצד רוב הבוחרים ויתור על זכויות קניין טבעיות.  
 
כאמור יש טיעונים טובים לכאן ולכאן והמבוססים במידה זו או אחרת. אך הטיעונים הללו מופנים אל הבוחרים כיחידים וקולקטיב בשלב טרום ההכרעה, ומשעה שהוכרע כך או כך כל צפצוף אינו מהווה אלא ביטוי עמדה לקראת הסיבוב הבא. 

אין אני בא להכריע בשאלה הסבוכה והמעניינת כשלעצמה, וברור שלכלל הציבור החרדי במצבו התעסוקתי העכשווי יש אינטרס ברור באשר למדיניות הכלכלית המועדפת עליו.  אבל אני תמה על השימוש במונחים של ''קיצוץ בבשר החי'', ''גניבה'', '' אכזריות'' המבוססות על הנחות מופרכות וחסרות כל ביסוס בדבר זכויות קניניות לקצבאות ילדים וחובתה המובנית והבלתי ניתנת לערעור של הישות הפוליטית הנקרית מדינה למימון רמת קיום X לכלל אזרחיה ללא שום מחוייבות נגדית והתמסרות לקבלת תכתיבי הממשלה. 

אף אחד לא חייב לתת לך כלום, ואם נותנים אמור תודה!!!

אני באופן אישי בחרתי מסיבות אלו ואחרות לתרום את רוב כספי המעשר שלי למימון אורח חיים של אנשים שבחרו לא לעבוד ולהמנע מתכנון ילודה, אך זו בחירתי האישית ומימוש זכויות הקנין שלו (ואולי גם חובה דתית) ואיני יכול להפנותה כתביעה בפה למי שבחר להפנות את משאביו לתצרוכתו האישית או למימון להקות רקדנים ועידור מסורת המוסיקה האנדלוסית.

יכול אתה לשכנע, אבל השימוש במונחים קניניים שאינם במקומם אינו מוצדק, אם כי השימוש הפופוליסטי בהם נעשה פופולרי בחוגים אקדמים ולמרבה הפלא גם בציבור החרדי.

כמובן שמבחינה תורנית ישנה חובת ערבות הדדות, אך מי אמר שהוא מוטלת ברמת הישות הפוליטית המתקרית מדינה או בכל רמה אחרת מעבר לרמת הקהילה?