בעקבות סיפורי ההתעללות האחרונים...

ומאיפה המקור לכל הנ"ל?

כל מי שנוסע לעיתים במהדרין ולעיתים ברגיל, יודע איפה מרגישים יותר נוכחותן של נשים וד"ל.

_________________

תחשגם,
 מתניתין היא! 
"והוא היה אומר, חסיד שוטה, רשע ערום, אישה פרושה, מכות פרושים--הרי אלו מבלי עולם"

כל אילו ששיכים לכת הזאת הם בעלי תשובה.מהזן הקיצוני ביותר . 

[חס וחלילה אני לא מכניס בקטרוגיה זאת את כל בעלי התשובה ]

שלקחו את  הדברים בצורה קיצונית .

טיפול יועיל כאן . לילדים אם זה המצב הם צריכים סידור הולם והוצאה מהתופת .

אחרי הכעס המוצדק, הביקורת המוצדקת וכו'
האם ניתן לנסח בצורה הגיונית את הגבולות, או שהגבולות תלויים בתחושה שלנו ואם כן מאי אולמיה תחושתנו מתחושתם?
הדוגמא של צניעות היא דוגמא מעניינת, שהרי כולנו יודעים שמה שנחשב כיום כסטנדרט חרדי, לפני עשרות שנים לא היה בסנטדרט.

"שני שבילין, אחד של אש ואחד של שלג, היטה בזה- מת באש, היטה בזה - מת בשלג.מה יעשה? ילך באמצע."
(ירושלמי, חגיגה, פ"ד)

גם הקנאי שבקנאים סבור שהוא הולך בדרך האמצע של הרמב"ם.

בע"ב


מדובריהם בפורום לא נראה שהם סבורים, כך. וכן מהיכרותי האישית. וכן ה"רבנית" לא סברה כך.

ומה נעשה עם "שבח הקיצוניות" הידוע?

ובניסוחו של המנחת אלעזר:
בני אדם הולכים על המדרכות בצד, הסוסים באמצע.

עקרונית, האמצע הוא ה'שולחן ערוך'. כאשר יש ויכוח על מידת הדין ומאיפה זה חומרא, השולחן ערוך מכריע.
הבעיה בנושא הצניעות היא, שהשולחן ערוך נמצא לא פעם עם המחמירים.
אסור לאדם שיהלך אחורי אשה בשוק, אז צריך מדרכות נפרדות.
אסור להסתכל באשה, אז צריך רחובות נפרדים.
אסור לשמוע קול אשה, אז צריך ערים נפרדות.

כמובן שאפשר לפלפל ולדייק יותר וזה לא ממש כך, אבל למי שרוצה להיות כנה, קיום מדוקדק של האות הכתובה כלשונה, לא יביא לתוצאה של הסטנדרטים מלפני חמישים שנה.
הנקודה היא, שיש שינוי תרבותי. אי אפשר להתיר עבודת נשים, מבלי להתעלם במידה מסוימת מאיסור הליכה אחורי אשה. ניתן גם להצדיק זאת הלכתית, שכיון שלבו גס בנשים מהלכות ברחוב לא אתי לידי הרהור או חשד שזה טעם האיסור.
אבל אם לדרוש טעמא דקרא, כבר היו שהתירו כך גם קול זמר.

אין לי נוסחת פלאים. השכל, הוי השכל, אין פתרון אחר.

כבר כתבתי כאן פעם: הדור פרוץ בענייני נורמליזציה.
_________________