| נשלח ב-6/5/2008 11:02 |
 |
| |
הרב בני לאו: להשתחרר משלטון העריצות החרדי
להשתחרר משלטון העריצות החרדי
החרדים שולטים במערכות הדתיות ומרחיקים אורה של תורה מיהודי המדינה. הם יושבים בצמתי קבלת ההחלטות וכולם נתונים למרותם. לא עוד לריסון הביקורת כלפיהם בשם כבוד גדולי התורה. לקראת יום העצמאות עורך הרב בני לאו חשבון נפש ציוני-דתי, וקורא להקמת מערכת שרותי דת חלופית
הרב בני לאו 
כל אדם בהגיעו ליום הולדת עורך את חשבון נפשו ומחדד את משאלותיו לשנתו החדשה. מתוך עולמי הצר אני מביט אל פניו של הממסד הדתי בישראל, ומאחל לי ולאזרחי המדינה שנצליח להשתחרר משלטון העריצות של יהדות חרדית, שאין לה דבר וחצי דבר עם מדינת ישראל.
המבנה הפוליטי הישראלי מחזיק את כל אזרחי המדינה היהודיים כשבויים בידי מערכות דתיות הנשלטות על ידי הרחוב הליטאי, העושה כל שביכולתו כדי להרחיק את אורה של התורה מעל יהודי המדינה. תפיסת עולמם גורסת שערבות הדדית יש רק בתוך החוגים הפנימיים שלהם, ומבחינתם כל גורלה של מדינת ישראל אינו מסדר יומם. את בניהם אינם שולחים לקו האש, את בנותיהם לא שולחים לשרות לאומי, מתפרנסים מן הצדקה ומסרבים להשתתף ולשאת בעול של כלל ישראל.
באופן ציני, הם מערערים על המעט שעושים רבני הציונות הדתית, שמשתדלים לתת כתף ולסייע לבעיות כלליות של החברה. בראשית השנה הייתה זו שנת השמיטה, שבה ניסו ראשי הרבנות הראשית (ששבוייה בידי הרב אלישיב) לגזור מכה כלכלית על המגזר החקלאי ולהציף את הארץ ביבוא. רק מאבקם של רבני צהר והוראת הבג"צ עצר את החרפה הזו.
כעת מצאו דייני ישראל (גם הם כרוכים אחר הרב אלישיב) עוד עילה להתעלל בה: הגיורים שנעשים על ידי הרבנים הציוניים פסולים, והמתגיירים בהם אינם נחשבים ליהודים גם חמש עשרה שנה אחורה. זו רשעות לשמה! לו היה אחד מאותם מתגיירים בן משפחה של אחד מאותם דיינים חרדים איש לא היה פוצה פה ומצפצף, אך מה להם ולכל אותם גויים שמדינת ישראל הציונית ייבאה?
עמידתם של החרדים בסוגיית הגיור היא עמדה מתריסה, חסרת עניין וחסרת אחריות, אך הם יושבים בצמתי קבלת ההחלטות, והמדינה כולה נתונה למרותם. ב"ה יש בארץ הרבה רבנים ששרתו בצבא, שלחו את ילדיהם לצבא, ושותפים מלאים בכל אתגרי החברה הישראלית. המדינה ראויה להעמיד שופטים שמחויבים לעתידה ולגורלה, ולהשתחרר מאותם דיינים שמנוכרים לקהלם.
עד היום הייתה הציונות הדתית מרוסנת בביקורתה כלפי הרחוב החרדי, מתוך תחושת כבוד לגדולי התורה ומתוך רצון לשמור על מחנה דתי מאוחד. לא עוד! לכבוד יום הולדתה השישים של המדינה צריך לקרוא דרור לארץ, לחזק את המחנה הציוני גם באגף הדתי, ולהקים מערכות שרותי דת ובתי דין, שבבסיסם מזוהים עם ערכי המדינה שבה הם פועלים.
הרב ד"ר בנימין לאו הוא ראש בית המדרש בבית מורשה ורב קהילת רמב"ן בירושלים.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3540101,00.html
תוקן על ידי בןציוןכהנא ב- 06/05/2008 11:43:20
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-6/5/2008 12:43 |
|
| |
כמי שמכיר טוב את הרב בני לאו, אני מעיד שדבריו יוצאים מלב טהור ומכנות רוחנית עמוקה.
בידיעותיו וברוחב דעתו התורנית, הוא עובר רבים מהגדולים החרדיים.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/5/2008 15:28 |
|
| |
אני מבין שאתה רוחש הערכה רבה לרב לאו, ובוז רב למימסד החרדי. עם כל זה נדמה לי שקביעתך לוקה בהגזמה קלה. לא ביחס לרב לאו, שככל הנראה דעתו רחבה באופן מיוחד. אלא ביחס ל"רבים מהגדולים החרדיים", לא ניתן לבטלם בהבל פה רק בגלל שאתה כועס עליהם.
אלא אם התכוונת רוחב דעתו באופן כללי, אין ספק שהרב לאו בקי בהמוני נושאים שהגדולים החרדיים לא שמעו עליהם מעולם. אבל כשאתה נוגע בידעותיהם התורניות, או אולי תוסיף למשוואה אף את טהרת הלב, נראה לי שתמצא שלא קל כל כך להשוות.
תוקן על ידי לומדמכלאדם ב- 06/05/2008 16:07:30
|
|
|
|
| נשלח ב-6/5/2008 16:11 |
|
| |
| עשה לך רב |
 |
| מאת יוסי שריד |
|
|
|
*--indexsql is the counter of the Related Article , has value only if there are related article*
אילו
רב היה נחוץ לי, הייתי עושה לי את בנימין לאו לרב. זמן רב אני עוקב אחריו,
וכבר נוכחתי לדעת שעם רבנים כמוהו היו דת ומדינה מסוגלות לדור בכפיפה אחת
בלי לבזות זו את זו, ואין מחריד. בשבועות האחרונים שמתי לב גם לעמדתו
בסוגיות של גיור ושמיטה כפי שנודעו ברבים, ובאתי למסקנה שיש רבנים
בירושלים, אף אם אין משכנם ב"היכל שלמה", שמעשיהם הטובים אינם פחותים
מחוכמתם ועל כן חוכמתם מתקיימת. לאו הוא מאותם רבנים חדשים המחוברים לארץ
ופותחים צוהר רחב ליושביה, ואין הם רואים חובה לעצמם להיות קיצוניים בדין
ולהתעלם מצורכיהן של הבריות המבקשות דעת תורה. אפשר איפוא לעשות רב שהוא
גם חבר שמתחשב ברעהו כמוהו.
לאו הוא רב בית הכנסת הרמב"ן בדרום
ירושלים וראש בית המדרש בבית מורשה, בוגר ישיבת הר ציון וישיבת הקיבוץ
הדתי בעין צורים, והוא גם איש אקדמיה, דוקטור בלימודי היסטוריה של עם
ישראל ותלמוד. עכשיו מפרסם לאו ספר חשוב ומרתק בשני כרכים ובכ-700 עמודים,
"חכמים" (הוצאת בית מורשה בירושלים, ספריית אלינר, הסוכנות היהודית,
ידיעות ספרים, סדרת אגדתא). הכרך הראשון בספרו מוקדש לימי בית שני, מאנשי
כנסת הגדולה ועד לחורבן הבית, והכרך השני מוקדש לימי יבנה - מרבן יוחנן בן
זכאי ותלמידיו ועד לנפילת ביתר והירידה מהארץ לאחר מרד בר כוכבא.
מצויד
בכלים ישנים וחדשים, כלי מסורת וכלי מחקר, הוציא לאו מתחת ידו חיבור השומר
עושר לקורא. זהו שילוב מאוד מדוד ומיומן בין תולדות חכמים לתולדות הימים,
בין תורה להיסטוריה. "תהליך לימודי זה של רצוא ושוב הניב לא מחקר היסטורי
אף לא מחקר תלמודי אלא שיעורים תלמודיים טעוני רקע היסטורי", כותב לאו
במבוא, ברוח דבריו של הראי"ה קוק: "צריכים אנו לייסד במרכז היישוב החדש
ישיבה גדולה, שתהיה מתנהגת בכל אורחות הכבוד והחיים היותר משוכללים (...)
ותכלול בקרבה גם את כל המובן של חוכמת ישראל בדורנו גם כן". למה התרוששו
דורות אחרונים מרבנים בעלי שיעור קומה, שאם אינם מקדימים את הזמן הם לפחות
עוקבים אחריו, ממששים את הדופק שלו, ואינם נראים כיצורים מנוכרים מחוץ
לכדור הארץ?
אמנם לאו כותב על הימים ההם, ובעצם הוא מלכסן מבט אל
הזמן הזה. לפעמים, במהלך הקריאה, מתחזק הרושם ששני הכרכים לא היו נכתבים
כלל אלמלא רצה המחבר לגלות את דעתו ברבים אשר לקנאות ולקנאים ולפגיעתם
הרעה. לאו, בסגנונו המאופק והלמדני גם הוא סבור שהמרד הגדול ברומי (כרך
א') ועוד יותר ממנו מרד בר כוכבא (כרך ב') לא היו אלא מקח טעות נורא, גם
אם הוא נרתע מלחשוף את מלוא דעתו. וכך הוא מניח לקנאות האמונית ליהנות
מהספק הקל, ומספק לה אליבי משולש: ראשית, הוא תולה את קולר האשם בחורבן גם
בכוהני הדת מטעם שהם נטולי אלוהים. שנית, הוא מאשים את ההנהגה המדינית
בבריחה מאחריות, בשחיתות ובהסתגרות מתנשאת. ושלישית, הוא מצרף לקנאים
האידיאליסטים גורמים שליליים, אלימים ואף פליליים, שקילקלו את שורת
ההתנגדות העממית. אלמלא נתערבבו גורמים מפוקפקים כנוער הגבעות בתוך אנשי
הקודש, ואגב כך עירערו את זכות המאבק, היתה תוצאת המרד אחרת; אשרי המאמין.
מה חבל שלאו אינו עושה עוד צעד אמיץ קדימה אל עבר המסקנה שהקנאות
כשלעצמה, מנוערת מקיצוני הקיצונים שנטפלו אליה, היא עצמה שורש פורה
פורענות. היא שמפתחת מציאות של כל דאלים גבר, והיא שמעוורת פיקחים מלראות
את המצב הביטחוני והמדיני לאשורו ואת יחסי הכוחות כפי שהם באמת. למרד
הגדול לא היה סיכוי מלכתחילה, וקנאות ממותנת לא היתה מצילה אותו, אם בכלל
יש קנאות כזאת. אך גם בלי הסתייגות מפורשת אין ספק ביחס למיקומו של לאו:
כתלמיד חכם הוא יוצק מים על ידיו של רבן יוחנן בן זכאי ומתרחק מיוצקי השמן
כמפני האש.
אם המרד הגדול היה ליקוי מאורות, הרי מרד בר כוכבא
היה טירוף עשתונות גמור. לו נזדמן רבן בנימין בן נפתלי לאותה ישיבה של בית
הדין בלוד, היה מצטרף לדעת חכמים שאין מוסרים את הנפש על כל דבר; היה חובר
לר' ישמעאל הדורש "וחי בהם", ולא היה דורש כר' עקיבא - "אפילו נוטל את
נפשך". ר' עקיבא שמחייב ליהרג על מצווה קלה, שאלמלא כן נימצא מחללים שם
שמים, הוא האחראי העיקרי לגדולה שבפורענות, לכבד שבאסונות - לגלות שנות
אלפיים. בלי המטרייה ההלכתית שלו היה בר כוזיבא עצמו נשרף באור הירח, המכה
ראשים חמומים.
במרד הזה נהרגו כ-580 אלף יהודים - אנשים, נשים
וטף, ו-950 כפרים חרבו; הנותרים בחיים נמכרו לעבדות. יהודה הפכה שממה
ודרכיה אבלות. ועל השמד הנורא הזה שורר אורי צבי גרינברג - "אמת תורת בר
כוכבא גם בנפול ביתר". גם את אורי צבי היה הירח מכה לעתים בסהרוריות. אך
לא רק משיחיסט כמוהו ראה בבר כוכבא את מלך המשיח. התנועה הציונית כולה
קשרה בשעתה את המרד דאז במאבק לשחרור לאומי דהיום. וכך נהגנו לשיר בבתי
הספר ובתנועות הנוער את השיר הנואל של לוין קיפניס - "הוא היה גיבור, הוא
קרא לדרור, כל העם אהב אותו". צמרמורת עוברת בכל גופי, בדיעבד. על "אמת
תורת בר כוכבא" אומר לאו דברים מפורשים: "צריך להודות שרהב ושקר תורתו",
וכך הוא מגלה מניה וביה את דעתו על הכוכבים שמכזבים עד עצם היום הזה. |
*--end switch about number of pictures in article*
|
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/5/2008 16:22 |
|
| |
לומד,
לאהב שם שמים על הבריות ולקדש ה' נדרשים על ידך לגנות? מה הפסול בזה שהוא הצליח להתחבב על שריד?
|
|
|
|
| נשלח ב-6/5/2008 16:25 |
|
| |
לומד, אני מניח שהבאת את הכתבה להראות מי המשבח...
|
|
|
|
| נשלח ב-6/5/2008 16:50 |
|
| |
מה שמוצא חן בעיניו של שריד זו השמאלניות של הרב לאו. באופן מעניין זו בדיוק הגישה החרדית מאז ומעולם, גלותית משהו. אילו היה שריד בודק היה מוצא שהחרדיות הקלאסית אומרת את אותם הדברים בקול יותר ברור בהרבה. אבל ייתכן שהיה לו הרבה יותר קשה לשבח רב חרדי או מאמר הגות שכזה.
תוקן על ידי לומדמכלאדם ב- 06/05/2008 16:49:09
|
|
|
|
| נשלח ב-6/5/2008 22:03 |
|
| |
לומד,
יש גדולים ויש 'גדולים'. מי כמוך יודע, ולהם כוונתי.
גם אם שריד עשה לו רב, הוא לא קנה לו חבר שכמותי.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/5/2008 09:50 |
|
| |
הרב לאו
יכל גם להוסיף את נושא תרומות האיברים
שבהם יש מתירים כמו ר' אברום שפירא הרב ישראלי והרב מרדכי אליהו
גם בתחום זה יש עריצות
לכן ידידי אל תתיחסו לנקודות הספציפיות אלא במקרו
הרי אין זה סוד שיש אצלנו עריצות לחכם עובדיה כן מוכנים לשמוע? שלא נדבר על
מוקצים כמו ר' שלמה פישר ור' זלמן נחמיה.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/5/2008 14:18 |
|
| |
"שלטון העריצות החרדי" פירושו "שלטון אכזרי חרדי".
האם זה כך?
האם מעשי האכזריות המתוארים בדברי הרב בני לאו נובעים מאכזריות?
"את בניהם אינם שולחים לקו האש, את בנותיהם לא שולחים לשרות לאומי, מתפרנסים מן הצדקה ומסרבים להשתתף ולשאת בעול של כלל ישראל"
האם בחורי הישיבות אינם מתגייסים מתוך אכזריות או מחמת הטענה כי עליהם להחזיק את העולם בתורתם, ופעמים מחמת אי שמירת המצוות בצבא?
האם פסיקת החזו"א בענין שרות לאומי לבנות נבעה מאכזריות?
האם ישנו חרדי אחד המסרב להשתתף בעול כלל ישראל מתוך מסגרות שומרי תורה ומצוות??
"הם מערערים על המעט שעושים רבני הציונות הדתית, שמשתדלים לתת כתף ולסייע לבעיות כלליות של החברה. בראשית השנה הייתה זו שנת השמיטה, שבה ניסו ראשי הרבנות הראשית (ששבוייה בידי הרב אלישיב) לגזור מכה כלכלית על המגזר החקלאי ולהציף את הארץ ביבוא. רק מאבקם של רבני צהר והוראת הבג"צ עצר את החרפה הזו."
האם הוראות הרב אלישיב נובעת מאכזריות, או מתוך דיון תלמודי?
"כעת מצאו דייני ישראל (גם הם כרוכים אחר הרב אלישיב) עוד עילה להתעלל בה: הגיורים שנעשים על ידי הרבנים הציוניים פסולים, והמתגיירים בהם אינם נחשבים ליהודים גם חמש עשרה שנה אחורה. זו רשעות לשמה! "
שוב, מדובר בדיון הלכתי האם גר שהתגייר ולא שמר תורה ומצוות כלל האם נחשב לגר או לא, אם לדעת הרב אלישיב הוא לא נחשב גר - הרי שאין כאן אכזריות בשלילת הגרות גם אם מדובר ב30 שנה לאחור. (ולא באתי לדון האם באמת הודתה והאם ההודאה מתקבלת והאם לכן יש לפסול את כל גיורי המגייר וכל השאר)
אם כן הבה לא נלך שולל אחר רב השונא את הציבור החרדי ומחפש להשמיץ אותו.
מילא לקרוא לשלטון העסקנים "שלטון עריץ" - יש בזה מן האמת, אך לקרוא לשלטון הרבני עריצות אין זו אלא השמצה מגונה.
----------
אם כבר, הבעיה שלנו איננה שלטון עריץ או אכזרי, הבעיה שלנו היא תופעת העדר.
בחול המועד של פסח טיילנו והגענו ליד מאהל בדואי בעלי עדר עיזים, הגענו לשם בשקיעת החמה בעת האסף המקנה,
המחזה בו חזינו הזכיר במדוייק את העדר בעלי הזקנים ההולכים על שתיים.
כל העיזים נכנסו כבר לדיר פתאום עלה במוחו של אחד (כנראה בעל טור בעיתון כלשהוא...) מהם לצאת החוצה ומייד
כולם סובבו את פניהם והתחילו לקפץ החוצה, כמה מכות חובלים שינו את דעתו והוא חזר לדיר ומייד כולם אחריו.
בדומה לכך - בציבור החרדי, שמועה מסויימת מתפשטת בקרב הציבור - ומייד כולם רצים אחריה, אנשים נפסלים, מעשים מתגנים, ורבנים מוקצים.
ואכן כל עוד לא ניבדל מתוך העדה הזאת הרינו תורמים ומחזקים את עוצמת העדר...
תוקן על ידי יהודים ב- 07/05/2008 14:18:54
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/5/2008 14:44 |
|
| |
אגב, מענין לענין שלא באותו ענין, במוסף יתד לפסח האחרון (מומלץ לסוציולוגים) הוזכר שבעל תשובה שמגיע לבית מדרש וצריך להניח את כובעו בכניסה, מתקשה להשאיר את כובעו (השחור) בין שאר הכובעים משום שהוא מרגיש שהוא מאבד בכך את ייחודו ואת זהותו האישית.
התובנה מעניינת, משום מה לא טרחו להמשיך שם את המסקנות הברורות. בחברה החרדית אין כל כך זהות אישית, כולם כעדר, ואף אחד לא מרגיש שהוא מאבד את ייחודו במעשה זה או אחר, משום שלא היתה לו זהות כזו מעולם. אבל לגבי בעלי התשובה דומני שהתובנה הזו כן זכתה להמשך, שהם שונים, אינדיבידואליים וכו'.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/5/2008 01:23 |
|
| |
יהודים, אייקון ירוק!
|
|
|
|
| נשלח ב-8/5/2008 19:56 |
|
| |
יהודים,
כמדומה לי, שהנקודה העיקרית בדבריו של לאו פוספסה, ובעיקר באשמתו הוא. לאו מתריס על ההגמוניה החרדית ועל ההתרפסות של רבני הצה"ד בפניה, ומטווח את אישו, זעמו, ומרירותו, אל העמדות הקונקרטיות העומדות כיום על הפרק במקום אל הנושא המהותי של הסמכות. באופן ציני מעט אני מניח שפרקטיקה זו מסייעת לו בשיווק דבריו באמצעות ynet...
|
|
|
|
| נשלח ב-9/5/2008 14:18 |
|
| |
לא מפיו אנו חיים, אבל האם זה נכון?
|
|
|
|
|
