בס"ד
אני מעתיק את סיפורה של "תמי" לאשכול רק כדי לקבץ הכל ביחד.
תחנת אוטובוס מאת: תמי 4
כשהגעתי לתחנת האוטובוס הם כבר ישבו שם, שני קשישים, עדות המזרח, זקניהם הלבנים מהווים ניגוד משעשע לפניהם השחומות, חרושות הקמטים.
עוד קשישה אחת הגיעה מהשוק, מתישבת על המקום האחרון בספסל. כשנכנסתי תחת גג התחנה המתקלף, כבר לא היה מקום לשבת.
הגברים שוחחו, מגלגלים מבטע ספרדי כבד ועתיק. בדלי שיחה על שטחי אדמה, דונמים ומכירות מצאו את דרכם לאוזני.
הזקנה הניחה את שקיות הניילון הצבעוניות, מלאות כל טוב, על הרצפה לרגליה ונאנחה. בוהה באויר, ניכר היה שהיא מאזינה לשיחתם.
הראשון, לבוש נעלים מאובקות, מכנסי ג'ינס רחבים וחולצה משובצת מהוהה. כיפת הקטיפה שלראשונה דהתה תחת צריבתה של השמש, לצבע חום אדמדם. עיניו כהות וקטנות, פניו חרושות קמטים וזקנו הקצר, הלבן, סבוך. בעל מלאכה, איכר, איש אדמה, ללא ספק. כל כולו שידר קשר עמוק לקרקע.
השני, מקרין חביבות מטופחת תחת חולצת הכפתורים התכולה ומכנסי הבד המגוהצים.
"כל גני תקוה ידעו" דיבר הראשון, חריקת קולו מעוררת ניחוחות מתוקים של מדבריות ערב, "שאברם תורג'מן", הוא דפק על לוח ליבו, מזדקף, "חתום על הטאבו של אסחייק".
הקשישה סובבה לפתע את ראשה בחדות לכיוון הדובר, בוחנת אותו בדקדקנות, ופולטת צווחת הפתעה.
" – ואסחייק", המשיך זה לדבר, לא מבחין בהתרגשותה, "חתום על הטאבו של תורג'מן..."
"אברם תורג'מן? הבן של שלום תורג'מן מגני תקוה?" התערבה הקשישה בלהט.
"אני" אישר הקשיש, שולח בה מבט חטוף מבעד לעינים מצומצמות בחשדנות.
"כפרה עליך, הייתי שכנה שלך! משפחת משולם, זוכר?"
הקשיש הנהן, לא מפגין ריגוש מיוחד. "זוכר, בטח זוכר" אמר. "יא חביבי", פנה אל חברו, "אלה גרו לידנו מאז שאבא קנה את האדמה הזו".
השני שלח בקשישה מבט משתאה, מלא הערצה.
"אח שלך, זה הגבוה..." ביקש השכן לדעת.
"עמרם" היא מיהרה לדייק.
"כן, נו – בסוף התחתן?"
-"התחתן!" היא ענתה, נרגשת, "יש לו יופי של ילדים..."
גיחכתי. וכי עד גיל 65 לא מצא לו זמן להנשא? שאלות של זקני ספסלים...
היא התחילה לשאול אותו על פנינה אחותו, על דוד מהתבלינים שקנה מהם את הבית, על החצי דונם שהורישו לה ההורים, על אח שלו שנסע לחו"ל, על אחותה, רינה.
"ספרית, זאת היתה" הוא התערב פתאום, עיניו מתבהרות, "רינה". ביטא את השם באיטיות, כמונה מעות.
"גם עכשיו ספרית," שמחה על שהוא בכל זאת משתתף במונולוג שלה, על העבר.
"אני," פנה הקשיש לחברו- "באתי לאבא שלהם, ביקשתי שיתן לי אותה" סומק קל פרח בלחיו המצומקות, "רציתי אותה אז, הוא אמר – לא!" מניף את ידיו בחיקוי השכן, עיניו ריצדו באור מוזר.
הוא בהה באויר, מחויך מעט, עיניו מצועפות. מתרפק, ככל הנראה, על זכרונות העבר.
הקשישה נראתה נלהבת להמשיך בשיחה, אך שתיקתם של הגברים הרתיעה, מותירה אותה מהורהרת.
לא היה קשה לי במיוחד, לדמיין אותו בנעוריו, עת היתה המדינה בחיתולים והכל הרבה יותר ברור ונקי. בימים בהם היו מבקשים את יד הבחורות מאביהם. בימים בהם סירובו של האב סגר את הבאסטה.
היה רזה, שערו שחור מבולגן ועיניו הקטנות בורקות. גובהו לא מרשים אבל פניו מלמדות על עמקות מחשבתית ולא מעט שובבות.
מי יודע איך קרה אז, שיחסי השכנות הפכו לחיבה גלויה. איך פתאום, כשנכנסו כרגיל אלו בבית אלו, מתרוצצים על רצפת האבן הקרה יחפים, המבטים הוסתו בנבוכות ומשמעותם הפכה מסתורית, מחופה בניחוח אהבה ראשונה.
איך ניסה למשוך את תשומת ליבה במשחקי התופסת שלא תמו, גם כשבגרו וגדלו ולמדו בתיכון. איך פתח בשיחה לא פעם ולא פעמיים, בלילות תחת אורו החיור של הפנס המהבהב. איך ענתה לו, בקולה הנמוך, המבויש. איך שניהם תהו בסתר, אם אהבתם חד צדדית, אם לאו.
כך או כך, כשבגר, אולי כשסיים צבא, או לימודי מקצוע, (למד להיות אגרונום?), הגיע לדפוק על דלת העץ של השכנים והוכנס למטבח הקטן, החמים. דיבר עם האב, ביקש את ידה של רינה, הבת. יזכור כל חיו איך משולם הסתכל בו. הוא היה אדם גבוה, חסון מבטיו מפחידים. אמר "אחשוב" ודפק לו על הכתף בידים של בעל מלאכה מיומן, בחיבה של שכנים.
הוא חשב הרבה, רינה התחמקה כל אותם שבועות. הוא תפס בה צופה בו מבעד לחלון, כשעבד בחצר ביתם. הסיטה את הוילון מייד כשנפגשו עיניהם. הוא הבין, ואחר כך גם קיבל תשובה מפורשת. משולם קרא לו ואמר לו, "לא".
והכל נגמר שם. ושנה שנתיים אחר כך הם מכרו את הבית ועברו לדרום. עכשיו הוא יושב כאן, על ספסל בתחנת אוטובוס לוהטת, כשבקצה השני יושבת אחותה.
"היא התחתנה?" שאל פתאום, מעט יותר מדי בקול מהראוי. חברו הביט בו, הקשישה אמרה – "בטח! גרה עוד שם, בגני תקוה".
היא התחתנה. הוא התחתן גם. מצאו כל אחד את חצים השני במקום רחוק יותר מאשר מעבר לגדר השכנים. עברו שנים. יש להם ילדים גדולים ואולי אפילו נכד או שניים. אבל למה, העינים של הזקן הזה, בוערות בצורה כל כך מחשידה?
אולי המשיך לאהוב אותה, מהדרום, מהצפון, מאיפה שהיה. אולי ניסה לפגוש אותה שוב ולא צלח בעדו. אולי התחתן בעצמו רק כשנכנע.
היתי שקועה כל כך בסיפור האהבה הטראגי הזה, שהצטייר בחדות רבה בראשי, עד שבכלל לא שמתי לב שגיבור הסיפור פונה אלי.
"מה השעה אצלך, מאמי?"
שתי דקות אחר כך, כשהגיע האוטובוס וכולנו עלינו, הספקתי לשמוע אותו אומר לקשישה, "תמסרי לה ד"ש ממני, לרינה".
