פרק 6: רובי וריקי
נ.ב. פרק 1 http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2412547&forum_id=17053
נ.ב. פרק 2 http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2413797&forum_id=17053
נ.ב. פרק 3 http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2415725&forum_id=17053
נ.ב. פרק 4 http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2418241&forum_id=17053
נ.ב. פרק 5 http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2420750&forum_id=17053
הייתה זאת אימא שנתקלה בה, שושנה- מורה בבית יעקב "ארשת חכמה" בו למדה גם יפעת.
משכורת לא גבוהה הביאה שולמית לפרנסת הבית, היה זה ראובן- רובי אחיה, דודה של יפעת שעסק בנדל"ן, רובי אהב לשלוח כסף מארה"ב הוא ידע שהוא תומך במשפחה טובה.
גיסו ר' אברהם- בעלה של שושנה היה תלמיד חכם את כל עיתותיו היה משקיע בלימוד התורה, משכורתו הזעומה בקושי כיסתה את מצרכי היסוד לבית בו 6 נפשות ללא ההורים, בשביל שושנה הייתה זאת הקלה גדולה.
נדבנותו של רובי החזיקה את משפחתה הרבה מעבר לקו המים, ובמיוחד אהבתו הגדולה לאחייניתו יפעת, אחייניתו הבכורה אשר לא חסך בעדה שום הון שבעולם, בגדיה היו מהמותגים היוקרתיים בחו"ל.
יפעת הייתה די פשטנית בלבושה הן כי היה זה סגנונה, והן כי לא רצתה למשוך עיניים וממלא קינאה.
רובי היה אדם מבוגר כבן- 55 אשר טרגדיה שיתקה את חייו - בגיל צעיר נשא רובי את שירה לאישה, כ-5 שנים לאח"מ הרופאים מצאו אצל שירה את המחלה, שירה לא החזיקה הרבה זמן מעמד כעבור שנה הלכה לעולמה, שנים רבות עברו, שושנה ניסתה לשכנע רובי להתחתן פעם נוספת, אולי רק כדי להשאיר צאצאים, אך רובי בשלו...
"אהבתי נתונה לשירה, נישואים לאישה אחרת כמוה כבגידה", אמר.
ילדייך יהיו ילדי אדאג להם כאילו היו שלי, כך אהב רובי את ילדיה של שושנה ובמיוחד את יפעת.
"יפעת... קראה שושנה... יפעת.... מה קורה לך/איתך?"
"שום דבר אימא, אני קצת עייפה, שמעת מה קרה אצל משפחת רוזנשטיין?"
"כן אימא שמעתי, למעשה אני הייתי עם גברת רוזנשטיין כשזה קרה".
"מה זאת אומרת, לא היית בסמינר היום? היה לך היום מבחן חשוב במתמטיקה".
"כן אני יודעת אימא, אני קצת עייפה עכשיו, אולי נדבר יותר מאוחר...".
"רגע, יפעת, ומה בקשר לבחור שנפגשת איתו אתמול? את צריכה להחליט, השדכנית הזאת... אני לא זוכרת איך קוראים לה...?"
"שפרה, אימא... שפרה...".
"אה כן שפרה, היא התקשרה לפני כמה דקות היא רוצה לדעת מה קורה?"
"אני לא יודעת, פשוט לא יודעת מה לענות, מה שאני צריכה עכשיו זה רק לנוח, למה שלא נדבר יותר מאוחר".
"טוב יפעת, אני יורדת לגברת רוזנשטיין עכשיו... אבל אל תשכחי אנו צריכות לדבר", "אה שכחתי רובי התקשר, סיפרתי לו על הפגישה על הבחור שלך אתמול והוא רוצה לשמוע מה קורה".
עיניה של יפעת אורו...
"רובי???
התקשר?
מתי?"
"שושנה ידעה את הסוד, זאת האהבה שנקשרה בין אחיה לבתה..."
עמוק בליבה דבר זה צבט לה, באלו נסיבות נקשרה אהבה זו.
אבל שושנה ידעה שקשר זה חשוב לרובי כמו אוויר לנשימה.
"לו רק היה חושב פעם נוספת, לו רק היה מבין... הכול היה נראה אחרת... רובי היה מתחתן והיה מקים לעצמו זרע..." הפליגה שושנה הרחק הרחק לימים שעברו, זה לא הזמן עכשיו, קטעה בחוזקה את המחשבות.
"רובי התקשר מוקדם בבוקר".
"אז למה לא אמרת לי?"
"היית נסערת מאוד לא היה עם מי לדבר..."
"לא משנה אני הולכת להתקשר אליו עכשיו".
"אבל אמרת שאת עייפה? לא כשרובי מחפש אותי..."
"אבל הוא עכשיו בעבודה את תפריעי לו".
"זה לא מעניין אותי..."
אם את המדרגות האחרונות עשתה יפעת בכבדות, את המדרגות שנשארו על לכניסה לביתה עשתה יפעת כמי שרוח דחפה.
יפעת חייגה במהירות את המספר בין 15 הספרות אותן זכרה בבהירות, כמו את אותיות האלף-בית.
- הלו, רובי
- כן יפעתי, חמודה שלי, כ"כ הרבה זמן לא שמעתי את הקול שלך.
- רובייייייי, מה שלומך, אני ממש מצטערת שלא עניתי לטלפון בבוקר אני פשוט מיהרתי ואימא לא סיפרה לי...
- זה בסדר, מה זה חשוב אנחנו מדברים עכשיו.
- רובי אל תשאל איזה יום היה לי, הלכתי עם גברת רוזנשטיין... ואז הגענו לבית אבו... והרופא הגיע... והיה מניין.... – יפעת גוללה כמחצית השעה את מה שעבר עליה בשעות האחרונות.
- יפעת, אבל אל סיפרת לי מה קורה עם הבחור שנפגשת איתו אתמול???
- אה, רובי, זה כבר סיפור יותר גדול..
- מה, ספרי לי?
- לא יודעת, היה בינינו מלא שקט כמעט ולא דיברנו.
- מה ז"א לא דיברתם, אז מה כן עשיתם?
- הסתכלנו אחד על השנייה.
- מביך קצת, לא?
- כן קצת, בהתחלה, אבל אח"כ היה בזה משהו מעניין, כאילו אף אחד כבר לא נבוך מהשני.
- נו, נו, נשמע אהבה ממבט ראשון, את יודעת אנשים חושבים שאהבה זה מישהו שאתה יכול לדבר איתו הרבה שעות. אני חושב שאהבה זה דווקא אדם שאתה יכול לשתוק איתו הרבה... ואתה לא מרגיש נבוך, או את הזמן שעובר... אתה מדבר איתו דרך העיניים המילים פשוט פורחות באוויר...
- רובי- אמרה יפעת ברטינה- אתה אומר דברים שכתובים רק באגדות, אני לא מאמינה בזה!
- את לא מאמינה, או שאת לא רוצה? אם נאמר שאת לא רוצה קשר מהסוג הזה, בסדר גמור זו החלטה שלך. אבל אם את לא מאמינה שיכול להיות קשר מהסוג הזה... אולי קשה לך להאמין שקשר כזה הולך ומתפתח לנגד עינייך...
- תפסיקו כבר- טעתה/ התכוונה יפעת- גם אתה...
- למה, עוד מישהו אמר לך את זה?
- לא בדיוק, איזה קול מעצבן בראש שלי...
- נו, אולי הוא צודק... במיוחד אם זה קול בראש שלך... תאמרי לי, יפעתי, למה את לא מדברת עם אבא על כל זה?
- אתה יודע, אבא קצת לא בעניינים האלו, הוא שקוע בתורה, הוא אומר לי שיהיה באשרט ומברך אותי כל הזמן, א"א בדיוק להתייעץ איתו.
- ומה עם אימא?
- כן אתה צודק אני כבר הולכת לעשות את זה.
- אז תרשמי לפנייך שאני אמרתי שזאת אהבה ממבט ראשון.
- טוב שמענו אותך...- יפעת עברה לדבר עם רובי על בגדים קצת ואיפור, מנסה להכין לרובי רשימה של קניות, עומס על ראשו העסוק ממלא בעסקי הנדל"ן. סה"כ רובי מגיע לארץ עוד חודשיים, לא חבל שהוא יבוא בידיים ריקות..- דיברה יפעת לעצמה.
העשן, החום והאבק, הכה בפניו, בנחיריו ובמוחו של שמוליק, עת ירד מהאוטובוס בשדרות ירושלים.
הליכה קצרה חיכתה לו עד לרחוב מוהליבר, לא מזמן עשה את הדרך הזאת...
לא מזמן, חשב לעצמו בתמיהה? ממש אתמול מתי שהגיע לפגישה עם יפעת.
היא גרה ברחוב שבו אחות ריקי גרה, לכן כ"כ טרח לציין בפני אחותו שהם לא יוצאים מהבית... נזכר...
בכניסתו למבואה לכדה עינו מודעת אבל, משהו בשם של הנפטר משך את עינו,
שם המשפחה של הנפטר היה עם האותיות ....שיין בסוף.
שמוליק לא האמין ...בצער רב וביגון עמוק... הרב חיימקה רוזנשטיין... ההלוויה היום בשעה 7:15... ההלוויה תצא מביתו של המנוח רחוב מוהליבר 23...
ריקי אחותו גרה במוהליבר 1, כ"כ קרוב.
שמוליק ידע שחיימקה גר בב"ב אך הוא לא ידע איפה, עכשיו הוא יודע.
בבניין של יפעת.
שמוליק גם נזכר שכאשר עלה אתמול במדרגות לביתה של יפעת הוא ראה על אחת הדלתות בקומה שנייה משפחת רוזנשטיין, אך מי ידע לקשר את זה לחיימקה.
ריקי פתחה את הדלת בחיוך.
"לקח לך הרבה זמן להגיע שמוליק".
"את יודעת האוטובוסים היום, והפקקים פה בבני ברק".
"כן, ארי כל הזמן מתלונן, הוא חושב שכדי לנו לעבור לת"א, ליד אבא ואימא".
ריקי כיבדה את אחיה בעוגת גבינה מעשה ידיה,
"תשב שמוליק, נשמע מה יש לך לספר, אתה יודע שאני אוהבת סיפורי פגישות, קדימה תתחיל". - בעיניה ראה ניצוץ של הימים שעברו...
- ריקי נהנתה מהפגישות שלה עם בחורים, לא משנה כמה היא עברה מהם, ריקי אהבה לנתח את השיחות שלה עם בחורים, היה נראה שהיא אוהבת להיפגש יותר ממה שהיא רוצה להתחתן- שמוליק פחד שהוא הולך להיות עוד שפן ניסיונות של ריקי אחותו.
"ובכן, בחורה נחמדה נראית טוב חייכנית..."
"נו, אני לא מבינה בשביל פגישה ראשונה מה עוד צריך חוץ ממה שאמרת?"
"האמת היא, שאולי זה מצחיק אני לא יודע אם זה קרה גם אצלך".
"תאמין לי שמוליק, קטעה ריקי את דבריו, אני לא יודעת אם יש משהו שקרה בשידוכים אצל מי מהבחורים או מהבחורות שקיימות שלא קרה אצלי..."
"טוב א"א לומר שזה לא נשמע אמין חשב שמוליק לעצמו, 428 בחורים להיפגש זה בהחלט שיא של כל הזמנים וניסיון רב מאוד.
"הקטע שכל הפגישה שתקנו, המשיך שמוליק, כמעט ולא דיברנו אולי כמה מילים", ריקי הייתה נראית מופתעת, הסיפור באמת נשמע מוזר, היא לא זוכרת כרגע מקרה כזה שהיה לה...
"מה זה אומר שלא דיברתם שעה וחצי? אז מה כן עשיתם?"
"לא דיברנו, רק הסתכלנו אחד על השני."
"ולא הרגשתם מבוכה או משהו.."
"אולי בהתחלה, אבל אח"כ זה היה נראה כאילו אנחנו מכירים מפעם..."
"תשמע שמוליק, אני לא יודעת אם משיהו כבר אמר לך את זה אבל זה נשמע כמו אהבה ממבט ראשון..."
"מה את אומרת....", "אבל לא דיברנו, איך אשר לנסות להתחיל לאהוב ממבט ראשון אם בכלל לא דיברת?"
"זה בדיוק העניין שמוליק לפי הניסיון שלי אם אתה יכול לשבת בפגישה ולא לדבר כ"כ הרבה זמן, ועוד לא להרגיש מזה מובך זה אומר שזאת אהבה", "תבין שמוליק, אהבה זה לא בהכרח אומר שצריך לדבר המון, אהבה היא משהו שעובר בעיניים, שעובר באוויר... כמובן שאם תרצו להמשיך הלאה תצטרכו לדבר על החיים, השקפות, ומחשבות שלכם לגבי העתיד. אבל בתור התחלה זה נשמע מקסים." "ספרת כבר לאימא?"
"כן סיפרתי יותר נכון כתבתי."
"מז'תומרת כתבת",
":לא משנה עזבי..."
- מיכל הייתה מעבר לדלת, היא ושלומי הגיעו להלוויה של חיימקה אמנם היא לא מכירה את הנפטר אבל בעלה הכיר, והיא מתוך כבוד מצטרפת אליו.
רגע לפני שמיכל דפקה על הדלת, שמעה מיכל דיבורים מתוך הבית.
מיכל לא הבינה מה קורה, ארי צריך להיות בכוילל, ריקי אמרה שהיא תהיה לבד, אז עם מי היא מדברת???
עוד היא חושבת, והיא שומעת את קולו של בנה, שמוליק... ומה הוא עושה פה???
מיכל השתמשה בטריק הידוע שלה, להקשיב מאחורי הדלת- אל לנו לחשוב על מיכל כאותם נשים החושבות את ילדיהם לחפצים, ומנסים לנווט את חייהם בכל דרך אפשרית. כוונתה של מיכל הייתה לטובה.
מיכל דיברה על כך רבות, חשוב להורים לדעת מה ילדיהם חושבים עליהם בתור הורים... כך נדע איפה אנו עומדים ביחסינו אליהם, אמרה.
וכשבעלה שלומי הציע רעיון פשוט, לשבת למפגש משפחתי עם כל המשפחה אחת לכמה זמן, ולשאול... כדרכו הישירה.
אמרה מיכל, לפעמים אנשים נבוכים ולא אומרים את מה שעל ליבם.
כאן אנו מפספסים את המטרה המרכזית - וכך מיכל האזינה לשיחה בעוד בעלה חזר לאוטו משועשע מדרכה המקורית של אשתו ללמוד על ילדיה... או אולי על עצמה.
