על גלות וגאולה - לאיזה משיח אנחנו מצפים?

לאורך שנות הגלות הארוכות, הייתה הציפיה לגאולה דבר מופשט וחסר משמעות מעשית בחי היומיום. העם היהודי אשר היה מפוזר בכל העמים והארצות נתון לרדיפות ועינויים, כמה בליבו במוחו ובדבוריו לחזור לימיו הקדומים. התיאורים על ביאת המשיח קיבוץ גלויות בניין ביהמ"ק ותחיית המתים, היו בגדר חלום רחוק ובלתי מציאותי. גם עברו ההיסטורי של עם ישראל נצבע בצבעים עזים של נוסטלגיה, על עם שקט ושלו שהשכינה שרויה בקרבו והוא מהווה נס ומופת לכל העמים.

השינויים שחלפו במאה השנים האחרונות על העם היהודי - בעולם בכלל ובארץ ישראל בפרט - מעמידים את הדברים בנקודת מבט שונה לחלוטין. להלן, מספר ארועים מרכזיים.
השואה האיומה אשר השמידה שליש מהעם היהודי, הכחידה את הקהילות היהודיות בנות מאות או אלפי שנים מארצות אירופה.
הקמת מדינת ישראל, הביאה לעצמאות מדינית ולשלטון יהודי בארץ ישראל [לפחות בחלקה] לאחר אלפיים שנות גלות. ובשלב מאוחר יותר כיבוש כל חלקי ארץ ישראל [המערבית] והקמת ישובים יהודיים בכל רחבי הארץ.
עליית היהודים מארצות צפון אפריקה, מהמזרח התיכון, מתימן ומארצות נוספות אשר באו בהמוניהם לארץ ישראל. ובשלב מאוחר יותר העליה הגדולה מבריה"מ וחבר העמים. 
שיקום הקהילות החסידיות ועולם התורה שנחרבו, והוקמו מחדש בארץ ישראל ובאמריקה.
רווחה כלכלית חברתית ופוליטית, העם היהודי ברובו, נמצא כיום במדינות מערביות ודמוקרטיות ואיננו נתון בדרך כלל לנגישות ורדיפות על אמונתו ואורח חייו, התופעות האנטישמיות אינן דומות כלל למה שהיה בעבר.

ניתן להתייחס למציאות חדשה זו בדרכים שונות, ברצוני לנסות ולאפיין  מספר דרכים עיקריות, על מנת לאפשר דיון מסודר אודות הדרך הנכונה.
1. גישה דתית - שמרנית [חרדית] - כל התהליכים שהתחוללו אינם קשורים בשום דרך שהיא לגאולה המובטחת והמקווה, הגלות הארוכה בה אנו נמצאים בסך הכל פשטה צורה ולבשה צורה. במקום גלות בין גויים אנו בגלות בין יהודים, ועלינו להמשיך לייחל לגאולה האמיתית והשלימה בדיוק כפי שציפו לה אבותינו. כל מה שנראה לעינינו אין בו התממשות של הנבואות שהובטחנו עליהם. השתתפות יהודים חרדים בשלטון, נועדה אך ורק להשיג לשומרי התורה והמצוות את הזכויות האזרחיות המגיעות להם.
2. גישה חילונית - לאומית [ימנית/מסורתית] - העם היהודי הינו בעל זכויות לאומיות הסטוריות בארץ ישראל, בה הוא התפתח ופיתח את תרבותו ומורשתו הייחודית. התנועה הציונית העירה את רוחו הלאומית של העם לפעול ולהשיג את זכויותיו, ואכן הקמת מדינת ישראל מימשה את הזכות הזו והקימה כאן מדינה יהודית לתפארת. כנגד זכויותינו הלאומיות, עומדים הפלשתינים אשר התנחלו בארץ עם השנים. עלינו למצוא את הדרכים הצבאיות והמדיניות להבטיח את המקסימום שניתן להשיג עבורנו ואת המינימום שניתן לתת לפלשתינים. ניתן לבחון גם אפשרות של העברת הפלשתינים למדינות ערב, כשם שהיהודים ממדינות ערב נשלחו לישראל.
3. גישה חילונית - אוניברסלית [שמאלנית/חילונית] - העם היהודי סבל מרדיפות אנטישמיות לאורך שנים רבות, הפתרון המדיני והבטחוני היה טמון בישובם של היהודים בחבל ארץ שומם, בו הם יקימו מדינה דמוקרטית וישתלבו במשפחת העמים. משום זיקתו של העם היהודי לארץ ישראל, לא ניתן היה לעשות זאת אלא בחבלי הארץ הפנויים שבארץ ישראל, תוך הסכמה להקמת שתי מדינות לאום [תוכנית החלוקה] בשטחה של ארץ ישראל ההיסטורית. תהליך זה זכה להכרה באו"ם, והינו בעל תוקף משפטי מחייב.
4. גישה דתית - מודרנית [דתית לאומית] - התנועה הציונית והקמת מדינת ישראל הן התחלת התממשות חזון הנביאים והגאולה המובטחת, קיבוץ הגלויות התממש באופן מופלא וכך גם כיבוש כל שטחי א"י. עלינו להכיר ביד ה' ולפעול באופן מעשי להמשך התהליך, אשר יושלם בבניין ביהמ"ק ובהפיכתה של מדינת ישראל למדינה יהודית דתית ומודרנית.

הנידון העיקרי הנוגע לנו [מנקודת ראות דתית] הוא כמובן בין גישה 1 לגישה 4, אשר לכל אחת מהן ישנה לדעתי נקודת תורפה.
גישה 1 נראית לי מתמיהה ומנותקת מהמציאות, היא מתעלמת מההתפתחויות היסטוריות ואינה נותנת משמעות תיאולוגית למתרחש. כיצד מהלכים כה משמעותיים אינם רמוזים כלל בדברי הנביאים? מה עלינו לעשות עפ"י התורה כשבפועל ישנו שלטון יהודי בארץ ישראל? האם ההתרחשויות הללו אינן סותרות למפרע את הגישה שהתנגדה לציונות בנימוק שהגאולה תבוא רק באתערותא דלעילא ללא התערותא דלתתא? מה היה קורה לעם ישראל בכלל ולעולם התורה בפרט אלמלא הציונות והקמת מדינת ישראל? העניין הוא שהאוחזים בגישה זו אינם עוסקים כמעט בשאלות תיאולוגיות ואין כמעט כתובת להפניית שאלות אלו ואחרות.
גישה 2 ניצבת אף היא בפני שאלות כבידות משקל, הן בפן התיאולוגי והן בפן המעשי. מבחינה אמונית קשה להבין, כיצד התהליך של הגאולה מתממש על ידי פורקי עול כופרים ואפיקורסים? כיצד התהליך רחוק כל כך מאותה גאולה שציפינו ודמיינו לאורך שנות הגלות? היכן המשיח וביהמ"ק ותחיית המתים? בפן המעשי, נדמה שהאינתיפאדה; הסכמי אוסלו וההתנתקות מראים לכאורה על נסיגה בתהליך המיוחל, במקום ההתקדמות שהייתה צפויה? מה בפועל אנחנו אמורים לעשות בשאלות פוליטיות בטחוניות ומדיניות על סמך התפיסה שלנו את המציאות? המחזיקים בגישה זו מרבים כמדומני לעסוק בשאלות אלו, השאלה היא האם אכן ניתן למצוא בהם משנה סדורה?

בפועל, האוחזים בהגה השלטון משתייכים ברובם הגדול לקבוצות 2 או 3, אלא שגם הם נזקקים לבני ברית מהקבוצות האחרות. עבור קבוצה 2 מהווה קבוצה 4 שותף קואליציוני טבעי בשל הגישה הלאומית המשותפת, למרות הפערים הגדולים מבחינה דתית ואמונית. הפרדוקס הוא שקבוצה 3 מוצאת לעצמה שותפות עם קבוצה 1, למרות המרחק הקוטבי בתפיסת עולם. המכנה המשותף הוא ההסכמה להתנהל מבחינה מעשית באופן רציונלי לחלוטין ללא שאיפות לאומיות כלל. קבוצה 3 נוהגת כך בשל חוסר אמונתה בגאולה עתידית ואילו קבוצה 1 עשויה לחבור אליה בשל אמונתה שכל ההסכמים הללו אינם פוגעים במאומה בתהליכים העל-טבעיים של ביאת המשיח קיבוץ גלויות בניין ביהמ"ק ותחיית המתים.

בחרתי לפתוח את האשכול כעת בסיומם של ימי "בין המיצרים", היות ולהרגשתי שאלת ההתייחסות לגאולה המובטחת והמקווה, עומדת בבסיסן של שאלות רבות ונכבדות באורח חיינו. אני חש שבמידה רבה ההכרעה בין העמדות הללו נוגעת גם לשאלות בנושאי חינוך; תעסוקה; דת ומדע; תרבות; שלטון ציבורי וכיו"ב. אשמח לשמוע את התייחסותכם לעניין.

ברור לי שמדובר בתיאור לא מדוייק, כשניתן למצוא בתוך הגישות הללו זרמים שונים וכן זרמים שאינם משתייכים באופן מובהק לאחת הגישות הללו, אבל נדמה לי שבאופן כללי זהו תיאור נכון על הגישות הקיימות.
_________________

יהודים, ‎
‎ אני מניח שבפיסקתך הראשונה אתה מגיב לפיסקתי הראשונה, שם הגבתי לטענה העולה מהשאלות שמפנה בצ"כ לגישה מס' 1. אני מקווה שעם ההקשר הזה הדברים מובנים יותר. ‎

‎ לשאר דבריך בפיסקה הראשונה, אינני חושב שיש צורך בתמריץ ה"השתתפות בהנעת גלגלי תהליך הגאולה" כדי לקדם את טובת הציבור החרדי ורווחתו. ‎

‎ אתה חושב שהשד"רים הללו היו יכולים להמשיך אם האוטונומיה היתה מתפתחת וגדלה לממדים המקבילים כיום? אין מצב, כמו שאומרים. במיוחד שהצורך בהקמת כח שיטור פנימי ועוד מוסדות שלטוניים היה גורם לאוטונומיה הזו "לקחת את עצמה בידיים".

שרגא

ברור לגמרי שהמסורת היהודית במאות האחרונות התייחסה לגאולה כאל תהליך שמיימי לגמרי. הציונים הדתיים מיומם הראשון היו צריכים להלחם בתפיסה זו, גם כנגד עצמם.
הרב ריינס, מייסד המזרחי, לא העיז לדבר על גאולה, אלא על תהליך חשוב לעם ישראל, בלי הרבה קשר דווקא למשיח. הוא דגל בישוב הארץ בעיקר ברמה הפרגמטית ולא עסק, או אפילו שלל עיסוק, באתחלתא דגאולה נוסח הרב קוק.
סטמאר? אולי. רבי אלחנן וסרמן ודאי דיבר כך וזו היתה גם התפיסה המרכזית בחוגי אגודת ישראל.
גם אם היתה הסכמה להקמת המדינה, זו היתה רק מתוך ראיה פרגמטית של פתרון לבעיה מסוימת וכמעט בלי זיקה ממשית לעניין ארץ ישראל, על אחת כמה וכמה לעניין הגאולה.
יש לציין, שאלו שני שלבים. היו אמנם מגדולי ישראל שהשתוקקו לציון והיו גם שעלו לארץ. אבל לא תמיד היה לזה היבט גאולי, זה היה בעיקר בנוסח הרמב"ן של מצות ישוב הארץ גם בזמן הגלות.
המשיח נשאר 'עני ורוכב על החמור' ו'פתאום יבא אל היכלו האדון', גם לאחר שפרצה הציונות ולא ניתן היה להתעלם מהתהליך העובר על העם.

גם הרי"ח זוננפלד, לא העלה על קצה דעתו להשתתף בתהליך גאולי. הוא בסך הכל רצה להסדיר את מעמדם של יהודי הישוב כדי שלא ייטבחו על ידי הציוינים וגם לא יוטרדו על ידי הישמעלים.


בן ציון

אני כידוע שייך לקבוצה 4, ודאי לצורך הדיון התיאולוגי.
את היתרונות בגישה זו העמדת בצורה משכנעת, אין לי הרבה מה להוסיף.

לגבי הבעיות שבגישה כתבת:
"מבחינה אמונית קשה להבין, כיצד התהליך של הגאולה מתממש על ידי פורקי עול כופרים ואפיקורסים? כיצד התהליך רחוק כל כך מאותה גאולה שציפינו ודמיינו לאורך שנות הגלות? היכן המשיח וביהמ"ק ותחיית המתים? בפן המעשי, נדמה שהאינתיפאדה; הסכמי אוסלו וההתנתקות מראים לכאורה על נסיגה בתהליך המיוחל, במקום ההתקדמות שהייתה צפויה? מה בפועל אנחנו אמורים לעשות בשאלות פוליטיות בטחוניות ומדיניות על סמך התפיסה שלנו את המציאות?"

נכון מאוד, זה רחוק מכל מה שתמיד חשבנו. לזה קוראים, המציאות טפחה על פנינו. אני מכיר שתי דרכים להתמודד עם בעיה מסוג זה: או להשאר בתפיסה הישנה ולעזאזל המציאות, או להתיישר עם המציאות ולהבין שמי שהבטיח לנביאים מה שהבטיח הבין את זה אחרת מאתנו.
התשובה לדברי היא כמובן, שכיון שזה לא יתכן, אז יש כאן ודאי איזו טעות בקריאת המציאות. אני לא סבור שיש לנו הוכחה מוצקה שזה לא יכול להיות כך. לכן מה שנשאר זה להשתחרר ממה שתמיד חשבו, בצדק מבחינתם, וליישר קו עם מה שקרה בפועל.
בפן המעשי, דווקא כאן צריך לחלק את קבוצה 4 לשתי תת קבוצות.
אכן, תלמידי הרב קוק המובהקים, רואים את התהליך בסופו של דבר לפי תסריט ברור, אם לא זה הישן, אז תסריט חדש שצייר הרב זצ"ל. בעצם כעת אני חושב שהם חוזרים על אותו כשל של קבוצה 1. קשה להם להשתחרר מהגאולה שהם ציירו לעצמם. אבל אם הרב קוק יכל להבין שהתכנית השתנתה, או לא הובנה כראוי, אז למה זה לא נכון עכשיו כאשר נבואותיו שלו נתקלות בשאלות מציאותיות? האם נבואתו של הרב קוק תקיפה יותר מנבואתו של ישעיהו?
לצד קבוצה זו, יש קבוצה לא מבוטלת, נקרא לה 4א, שלא באה בתביעות לריבונו של עולם, כמו לפני מאה שנה, גם היום.
אם הקב"ה חושב שבדרך לגאולה יכולות להיות גם נסיגות, ועובדה היא שכך הוא חושב, מי אנחנו שנתווכח? איפה הוא הבטיח שלא יהיו נסיגות?
יתירה מזו, ייתכן שאנחנו אשמים שכך, וצריך למצוא איפה, אבל זה לא סותם את הגולל על כל העניין. יש נסיגות, נכון. אז מה?
צריך לשנס מתניים ולעשות כל מה שאפשר כדי לקדם את התהליך למרות הכל.

יש עוד קבוצה, שאמנם רשמית היא שייכת ל4, אבל תפיסתה קרובה יותר ל2 או ל3. הרבה דתיים לאומיים מדברים לאחרונה על פיצול פנימי בנפשם בין הדתי שבם ללאומי שבם, או כפי ניסוחו של הרב מיכאל אברהם 'אני יהודי דתי וציוני חילוני'.

אני מסכים אתך ששאלה זו היא מכוננת ויש לה השלכות על צורת חשיבתנו ועל קבלת החלטות בנושאים רבים.
אינו דומה מי שבא לפתור בעיה ציבורית, למי שחי בתחושה הסטורית לאומית ורואה במאמץ לשפר את החברה, שותפות להקב"ה במעשה בראשית.

_________________

בן ציון

לא כל כך אכפת לי איזה משיח זה יהיה
נהפוך הוא החשיבה כאילו המשיח יביא בחובו השקפה מסוימת אינה אלא משאלת לב, חושבני כי יש סבירות גבוהה כי המשיח יתן לכל דרך  להמשיך ולהתפתח

אבל

רק דבר אחד אני רוצה צדק ואמת

בכל הקבוצות שהבאת אין את המצרך הנדיר הזה שאליו אני מחכה בציפיה ואולי בבאו כל הקבוצות יחיו את האידיה שבתוכם וזו תהיה הגאולה האמיתית בהכרה ובלגיטמציה שתינתן לכל קבוצה וקבוצה

ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד