על דעת תורה

שורשיו ההתחלתיים של המושג מגיעים לימי לידת החסידים. איני מתכונן לסקור יותר מדי את אותה פרשה אומללה. וגם אינני מומחה גדול להיסטוריה. ואך זאת ידוע, חלק מהחסידים העלו מתהום הנשיה מאמר חז"ל, שהיום כבר לא כולם זוכרים היכן הוא כתוב, הוא המושג "אמונת חכמים", לקחוהו אחר כבוד, הלבישהו מחלצות, והושיבוהו יחד עם יסודי הדת. להזכיר לאלה ששכחו או שמא לא למדו, אמונת חכמים אכן מוזכר בחז"ל, במה שעדיין מתעקשים לקרוא לזה, פרק ששי של אבות, שהוא בעצם ברייתא של מסכת כלה. שם בא' מהמ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, מנו את אמונת חכמים. וכי קלה היא בעיניכם? א' מהמ"ח דברים שהתורה נקנית בהם? והרי למדונו המסנגדים, שלא בא האדם לעולם אלא ללמוד תורה, א"כ ודאי דבר שהתורה נקנית בו, אינו אלא א' מיסודי הדת. מאוחר יותר, אחר שהחסידות התמסדה, והפכה לאלפי חצירות ע"ש כל עיר בפולין הארורה. היה צורך לשנות את המושג לשינוי קטן ולא משמעותי, שאף אחד לא הרגיש בזה. ומאז "אמונת חכמים" הוא להאמין על אנשים מסויימים שהם חכמים. כלומר, כל מי שיש שחושבים שהוא חכם, הרי הוא בהכרח גם חכם. אמונה זאת היא יפה וליברלית מאד, ולפי"ז אפי' אני חכם, כי ככה אשתי חושבת. אחר כל זאת, דקדקו שוב ביסודי הדת, וגילו שיש י"ג יסודי דת מיותרים, כיון שהיסוד הי"ד – "אמונת חכמים", כולל הכל בתוכו, מ"מ כלל הוא שאין גורעין אלא מוסיפין, ומפני כן השאירו את הי"ג לקישוט בעלמא.
עכ"פ, נחזור למסתנגדים שתמיד פיגרו אחר החסידים פיגור משמעותי לגבי רעיונות חדשים. ונזכיר שהם דוקא המשיכו להסתדר יפה, בלי הרעיון החדש. אך לאט לאט זה נהיה יותר ויותר צולע. הלכו כמה עסקנים זריזים וגנבו בלא בקשת רשות, את ה"אמונת חכמים", קנוהו בשינוי השם, וקראו שמו בישראל "דעת תורה". הרעיון הוא שחכם הלומד תורה, נעשה גופו תורה, וכל רעיונותיו בין בדברים שהוא יודע בהם, בין בדברים שאינו יודע בהם אינם אלא תורה. ואל יחשוב הקורא שעסקנים אלו טפשים הם, שהמציאו דבר שיגרום לציבור לשמוע לחכמים ולא אליהם. לא טפשים הם ולא בני טפשים הם. קודם שעשו כן, הלכו ובדקו מדן ועד באר שבע, ומצאו שרוב החכמים אינם מרהיבים עוז בנפשם ללכת אף בדבר אחד נגד המנהג. והרי דבר נפלא עשו העסקנים. החכמים אינם שומעים אלא לציבור, והציבור אינו שומע אלא לחכמים. ילכו העסקנים, ויספרו לחכמים מה הציבור אומר, ואח"כ ילכו ויספרו לציבור מה החכם אומר. אמנם בכל רעיון טוב יש חורים קטנים. וגם כאן התברר שיש יותר חכמים ממה שחשבו מלכתחילה. ויש שאינם עובדים לפי גחמותיהם. הלכו והמציאו מושג, שאיני רוצה להזכירו מעל דפי דף קדוש זה, מפני שזה מזכיר לילדים מילה גסה. אך בכל זאת בשל הצורך הגדול אכתוב בעל כורחי – "גדוילים". כלומר, יכול אתה ללמוד תורה כל חייך, ועדיין לא יהיה כל גופך תורה. עד שתהיה "גודל". מתחילה היה הרעיון מסוכן קצת, שהרי מה יעשו אם יום אחד יקום "גודל" שאינו הולך לפי רעיונותיהם? אך לא דאגו לכך, דיה לצרה בשעתה. ואכן, מאוחר יותר, החשש התברר כמופרך, בשעה שגם ניתן רשות לעסקנים, להחליט מי יהיה "גודל", ומי לא.

ובכן, כעת לא תהיה ברירה אלא לדון בציטוטים וסיסמאות הנלקחות מהתורה ומחז"ל, הקשורים או לא קשורים לעניין.
א. אמונת חכמים. ראוי להזכיר, שהמילה אמונת חכמים יכולה לסבול כל מיני פירושים. במרכבת המשנה לר"י אלאשקר, למשל, מבאר בפירושו הראשון, שהכוונה שיהיה נאמנות בין החכמים, ולא יגלו הא' את סודו של האחר. אך מה לנו ולדקדקנות מיותרת, הבה ונפרש כמו שבאמת יש מפרשים, שהוא להאמין לחכמים. אוי, הפרופורציות, רבותי. אז כתוב להאמין לחכמים. אז מה הפירוש? שחכם לעולם אינו יכול לטעות או לחטוא? האם כך היא כוונת חז"ל? והרי חז"ל עצמם אמרו "אל תאמין בעצמך עד יום מותך, שהרי יוחנן כה"ג שימש שמונים שנה ונעשה צדוקי". ויוחנן כה"ג חכם היה, ועד היום נשאר לנו כמה תקנות ממנו. ואם הוא עצמו לא היה צריך להאמין בעצמו. למה שאנו נאמין בו. אבל נעזוב רגע את יוחנן כה"ג, שלא היה מה"מויעצת", ונדמיין את הגאון הגדול פלויני בן אלמויני, עולה שליח ציבור בביהכנ"ס, וכשגומר ברכת "השיבה שופטינו", מתבלבל ואינו יודע להתחיל בברכת המינים. באה הגמרא ואומרת שגם אם יזכר אח"כ, מורידים אותו שמא מין הוא. ומביאה ע"ז הגמ' כראיה שגם צדיק יכול ליהפך לרשע, את המאמר "אל תאמין בעצמך וכו'". א"כ מה החלטנו? להאמין בחכמים או לא? ועתה דע, שאם תוציא כל מאמר חז"ל מפרופורציה, תוכל להוציא ספר שלם מלא בכל מיני סתירות. "אמונת חכמים", היא שבאופן כללי לא יקנה תורה, אם יהיה איפכא מסתברא, וכל דבר שחכמים יאמרו, יחליט שמשקרים עליו. אבל אמונה שלימה? מי בקש זאת מידכם.
ב. "ועשית ככל אשר יורוך". פסוק זה, מי שימצא לי אותו, את בתי אתן לו לאשה. ובכן, אביא הכתוב כלשונו, סתם בשביל האינטליגנציה, "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר אמר ה' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך". ואומר רש"י במקום, אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכל שכן שאומר לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל. ובכן, רק הערה קטנה לפני הדיון מתי ואיך נאמר דין זה. כבר ראיתי שהרבה שינו קצת את המשמעות, ופירשו שצריך שיהיה מוחלט בדעתו שאותו שופט צודק. ולא היא. אלא כלשון הכתוב "ועשית". לחשוב? לא דובר. אבל עתה נבוא ונפרש דין זה. הנה בכתוב לא מוזכר אלא ב"ד הגדול שבירושלים. אבל חז"ל כתבו שה"ה כשאין ב"ד הגדול בירושלים, הולכים אחר ב"ד הגדול שבאותו זמן. הוא אשר כתבו בספרי שם, ובאת, לרבות ב"ד שביבנה. אלא שברור לכל בר דעת שאין כל ב"ד בכלל זה, שהרי מלכתחילה, יש כאן מריבות בין בתי דינים, וע"כ עולים לב"ד הגדול. אלא שאינו חייב להיות בירושלים. ומהו ב"ד הגדול, נתבאר בהקדמה למשנה תורה לרמב"ם, שפשטה הוראתם בכל ישראל. ועתה ימצא לי היום מאן דהו, איזה ב"ד גדול, ואלך שם ויפשטו לי ספיקותי. אך מה לעשות ומימות רב אשי אין לנו כזה ב"ד, ומכל פרשה זו, לא נשאר לנו, אלא ראשיתה של הפרשה – "דברי ריבות בשעריך". וכבר נכתב שכך יהיה, כמובא בתלמוד ב"מ דף פ"ו ע"א שרבינא ורב אשי סוף הוראה. והיאך יאמרו על חכם פלוני, ככל אשר יורוך, וחכם אלמוני חולק עליו, ואומר להיפך. וכל אזרח ואזרח בישראל, יש לו שופט שבימיו משלו. אמנם, אותם הזועקים ככל אשר יורוך, על פי רוב נזכרים בזה לפני בחירות, או בענייני דעות [השקפה בלע"ז]. אך אינם הולכים בדברי הלכה, שהם עיקר ענין הפרשה, תמיד אחרי דעת אותו חכם. ולו חכמו ישכילו, שאילו היה עליו דין "ככל אשר יורוך", היו כל ישראל מחוייבים ללכת אחר כל פסק שלו בכל הלכה שתהיה. עוד ידע הקורא, שגם בב"ד הגדול, אין זה כ"כ פשוט שתלמיד שבטוח שהם טועים צריך לשמוע להם. שהרי לשון הירושלמי בתחילת הוריות, היפך הספרי שהביא רש"י. וזה לשונו. דתני, יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם, תלמוד לומר ללכת ימין ושמאל שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהיא שמאל. וכך הם דברי הבבלי שם בדף ב' ע"ב, ע"ש היטב. וכבר הקשה רמב"ן בהשגותיו לספר המצוות על סתירה זו, ותירץ מה שתירץ, יעויין שם. ולא באתי להיכנס לענין זה, שאינו נוגע אלינו, אלא רק לתת ראשי פרקים בלבד.
ג. "מסורת סייג לתורה". קוראים נבונים לבטח זוקפים עינים, ושואלים עצמם מה פסקה זו קשורה לענין. ובכן, מעיד אני עלי שמים וארץ, שלא הייתי מביא דבר זה, לולי ששמעתיה כבר מכמה צעירים. ובכן מצטער להודיע שגם מסורת וגם "מסוירעס", זה אפי' לא בגימטריה "גדוילים", ואין לי מושג מה היא קשורה לענין. אלא רק אזכיר שמסורת היינו דבר שנמסר לנו ממשה רבינו, דרך החכמים. ולא דבר שהסבתות עדיין זוכרות בערגה את הימים ש"לפני".
ד. "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". ובכן, מה לא מובן? האמינו בה', הוא ודאי לא "גודל", מספיקה לנו העובדה שהוא עבד ששה ימים, ונח רק ביום השביעי. כדי להוציא אותו מלהיות "גודל". וגם משה רבינו לא ממש עונה לקריטריון.
ה. "חולק על ישיבתו של רבו". לא אכנס הרבה לענין זה שהוא נידון גדול בפוסקים. אלא אעתיק את לשון השו"ע ורמ"א. ותן לחכם ויחכם עוד. והוא ביו"ד סי' רמ"ב. איזהו חולק על רבו, כל שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו, ורבו קיים אף ע"פ שהוא במדינה אחרת. הגה. אבל מותר לחלוק עליו באיזה פסק או הוראה, אם יש לו ראיות והוכחות לדבריו שהדין עמו.

ודע שבכל דברים אלו, איני בא ליתן פתחון פה לכל התלמידים הקטנים המתפרצים כנגד רבותיהם. וחושבים שהם החכמים הכי גדולים בעולם. אלא לחכמים שלא יבושו ולא יפחדו, ויאמרו דעתם בריש גלי, וידעו שכך דרכה של תורה. וכך כל אחד שעסק בעניין עד שברור לו מתוך כובד ראש ושיקול הדעת, שכך וכך היא האמת. וכן לעודד את לב בני האדם לרכוש חכמה, שעל ידה יבחינו בין אמת לשקר, ובין קדש לחול.

השבת שוחחתי עם ראש ישיבה מפורסם

והוא סיפר לי על החמור של החזון איש:
כשהגיע החזון איש לבני ברק היה קשה לו לעלות את גבעת רוקח (כנראה לסלבודקא?)
ואופנים היה לא לענין אז הוא רצה לקנות חמור! ו... לא 'הסתייע מילתא' ע"כ הסיפור

וסח
לי הראשיבה שאילמלא כן ההינו רואים מתחת לכולל חזון איש אורוה של חמורים עד עצם היום
הזה...

ודנו האם היו מצריכים 'זן חזון איש'...

מכתב זה של החזו"א נכתב לר' קלמן כהנא, התפרסם אתמול גם בפורום ספרים וסופרים באשכול על יחסו של החזו"א להרב עמיאל. כל השקפת החז"א מתומצתת שם, ואכן היא היא השקופע החרדית הליוטאית של הפוסט שואה.

אתנחתא
האם יש לנו מידע מסודר על ההשקפה ליטאית טרום השואה?

שאל כל ליטאי בן יותר משישים.

_________________

אפשר גם לשאול את ר' דוב לנדא המרגיש תלמיד של החזו"א. ע"פ מכתבו המפורסם, כנראה הוא לא מבין את דברי החזו"א כהשקפה הליטאית-חסידית העכשויות.