טוב, היה לי בראש פוסט שלם אבל חצי ממנו הלך אחרי הודעתו השניה של 'הבודד'...
לגבי ההקבלה שעשיתי ליל"ג, ניתן לנתח את שירת יל"ג במספר מישורים, ולצורך זה אקח את 'קוצו של יוד' (להלן קש"י) הנודע, למרות שיש אחרים שבהם הענין בולט לא פחות ואולי יותר (שני יוסף בן שמעון). יל"ג מותח בקש"י ביקורת תיאולוגית, חברתית, ועושה בשתיהן שימוש פוליטי. הביקורת החברתית של יל"ג איננה צריכה לי ולדילי, ודי להזכיר את הביקורת על מעמד האשה, חיי הבטלה, ואי לימודי מלאכה, ובלשונו:
וּבַת-שׁוּעַ
וּבַעֲלָהּ יָשְׁבוּ שָׁלֹש שָׁנִים
וַיֹּאכְלוּ דְּגַן
שָׁמַיִם עַל שֻׁלְחַן רַב חֵפֶר;
הִיא הָרְתָה
וְיָלְדָה וְהֵינִיקָה בָנִים,
הוּא הִתְפַּלֵּל
וְלָמַד וְקָרָא בַסֵּפֶר.
בָּרְבִיעִית פָּסַק
הַמָּן, וְאוֹכְלָיו הִבִּיטוּ
מִסְּבִיבָם
וַיִּהְיוּ לִנְצִיבֵי אֶבֶן;
מַה-יֹאכְלוּ הֵם?
מָה לִילָדֵימוֹ יוֹשִׁיטוּ?
אֵיךְ יִבְנוּ
בֵיתָם מִבְּלִי לְבֵנִים וָתֶבֶן?
כִּי מֵיטַב
שְׁנוֹתָם חָלְפוּ וּמְאוּמָה לֹא עָשֹוּ
בִּלְתִּי אִם
הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר רָכָשׁוּ.
...
אָז יָחֵל הִלֵּל
לְשַׁחֵר לַטֶּרֶף...
אַךְ שָׁוְא
יִגְזוֹר עַל יָמִין, יַחְתֹּף עַל שְׂמֹאל,
בַּכֹּל הַהַצְלָחָה
תֵּפֶן לוֹ עֹרֶף,
כִּי לֹא נֹאכַל
הַיּוֹם אִם לֹא נָכִין מִתְּמוֹל.
וּמַה-יַּעֲשֶׂה
תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין בּוֹ דֵּעָה?
לִהְיוֹת גּוֹבֶה
הַמַּס לֹא יֵדַע לְשׁוֹן הַמְּדִינָה,
לְשׁוֹחֵט – רַךְ
לֵב הוּא, לִמְלַמֵּד – חֲלוּשׁ רֵאָה,
לְסוֹחֵר – אֵין לוֹ
כֶּסֶף, לְחַזָּן – קוֹל נְגִינָה;
עוֹד יֵשׁ
פַּרְנָסַת שַׁמָּשִׁים, שַׁדְכָנִים,
אַךְ עַל אַחַת
מֵהֵנָּה שִׁבְעָה בַטְלָנִים.
וּבֵין כֹּה יוֹם
יִרְדֹּף יוֹם, יֶרַח יַשִּׂיג יֶרַח,
הַלְּחָיַיִם
וְהַקֵּבָה חֶלְקָם יִדְרֹשׁוּ;
הַכֶּסֶף
הַמְּזֻמָּן נָמֵס כַּקֶּרַח,
גַּם
מַתְּנוֹת-הַדְּרָשָׁה בָּאוּ בֵּית הַנֹּשֶׁה.
מָה-אַחֲרִיתֵנוּ,
הִלֵּל!? – תִּשְׁאַל בַּת-שׁוּעַ –
הֲתִשְׁכַּח כִּי
הִנְּךָ בַּעַל אִשָּׁה וּבָנִים?
– "לִמְדִינוֹת
הַיָּם אֲנַסֶּה לָנוּעַ:
שָׁם, יֹאמְרוּ
הַבְּרִיּוֹת, הַכֶּסֶף כָּאֲבָנִים,
אוּלַי יִקָּרֶה
אֵלִיָּהוּ לִקְרָאתִי
וִיגַל עֵינַי
לִרְאוֹת מְקוֹר פַּרְנָסָתִי".
לצד הביקורת החברתית מותח יל"ג ביקרת תיאולוגית קשה, אפילו קשה מאד, ובה הוא עושה כדרכו של משורר שימוש מניפוליטיבי וציני להחריד. הוא לועג לפלפולי הלומדים,
וּבְהֵעָשׂוֹתוֹ
בַּר-מִצְוָה בְּאֵלֶּה הַיָּמִים
דָּרַשׁ בְּסוּגְיַת
"הִדְבִּיק שְׁנֵי רְחָמִים"...
בז לבורותם,
וּבְהִלְכַת
הַמְּסִלָּה יַעֲסֹק כָּל תַּלְמִיד-בָּחוּר,
וְאַחֲרֵי שַׁקְלָא
וְטַרְיָא פֶּה אֶחָד הֶחֱלִיטוּ
כִּי מְכוֹנַת
הַקִּיטוֹר הִיא הַכֶּלֶב הַשָּׁחוֹר
אֲשֶׁר בּוֹ
יִשְׁתַּמְּשׁוּ לִקְפִיצַת הַדֶּרֶך,
כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר
"בְּרִית מְנוּחָה" בָּאֹרֶךְ
מתריס כנגד ההחמרה המנשאת את נושאה,
יֵדַע רַק חֲרוֹב
וְהַחֲרֵם, הַטְרִיף וֶאֱסוֹר;
וּבִבְקִיאוּתוֹ
בְּפוֹסְקִים וּבִגְמָרָא
בְּרַאֲיוֹת
לִפְסָקָיו לֹא יָדַע מַחֲסוֹר,
וַיֵּצֵא לוֹ שֵׁם
כְּרֹאשׁ הַמַּחֲמִירִים,
וַיִּמָּנֶה בֵּין
הַגְּאוֹנִים הָאַדִּירִים
ובראש כל חותר נגד הפורמליות ההלכתית,
אַךְ קוֹצוֹ שֶׁל
יוּד הוּא הֲרָגָנִי
וב'אשקא דריספק' זועקת ההתרסה כלפי חוסר הרגישות שבפורמליות,
אַשַּׁקָּא
דְּרִסְפַּק חָרִיב בֶּתֵּר
וּשְׁנֵי
גַּרְעִינֵי שְׂעֹרִים הֶחֱרִיבוּ נָוִי!" –
למרות כל זאת, חטאו של יל"ג לא היה בהתרסה, ורבים המתריסים, אלא בשימוש הפוליטי שעשה בה. כבר נודעה דמותו של 'רב ופסי הכזרי' של קש"י (רמז למתחילים: החליפו את סדר האותיות בשם), ואף נודע שהמעשה היה בדיוק ההיפך מהשימוש שעשה בו יל"ג כנקמה על פיטוריו ממשרתו בשאוויל (רי"ז הכשיר את הגט, אולם יל"ג עשה שימוש לגנאי בעצם הענין במטרה להשמיץ את רי"ז). גנותו של יל"ג היא בשימוש שעשה בהתרסה כדי למוטט את חומות החברה, ובמחנה הפוליטי אליו השתייך. בביקורתו (ב'שני יוסף בן שמעון', שהיא רומנסה פוליטית) על עוולות הנהגת הקהל הוא עושה שימוש ציני בטרגדיה האישית של יוסף בן שמעון האמיתי, ובכך מטשטש את הביקורת המהותית שלו העוברת כחוט השני לאורך העלילה. זו ביקורת הורסת, לא ביקורת בונה.
הביקורת שהובעה בשירו של 'הבודד' לא כללה (לטעמי, כפי שהזכרתי למעלה, וכפי שכתב הוא עצמו) כל ביקורת תיאולוגית, אלא ביקורת חברתית שעיקרה מופנה כלפי חוסר הרגישות שלנו כאנשים אל הסטטיסטים היבשים כביכול שנמצאים מולנו. הדימוי שעשיתי ליל"ג לא כלל איפה דימוי למרכיב הפוליטי והשלילי, אלא לסגנון ולביקורת האמיתית.
תוקן על ידי יעקב135 ב- 24/09/2008 17:26:16