לימוד תורה

   ההיולי הנכבד.
   תודה על תגובתך, ובמחילה: איני יכול להסכים שעיקר תלמוד תורה הוא הפרדס, ולעניות הבנתי אף הרמב"ם לא סבר ליה הכי.

   דהנה לומר שלשיטת הרמב"ם עיקר הלימוד הוא הפרדס, מתוך היותו "דבר גדול" (ודלא כשיטת הכסף משנה, כאשר ציינת), הרי אפילו מתוך דבריו עצמו, אין הלכה למעשה ד"דבר גדול" להיות "עיקר הלימוד". עיקר הסעודה הינם הבשר והיין, הווי אומר: "לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצוות". ואם אמנם דבר קטן הם לעומת ענייני הפרדס, עדיין אלה עיקר הסעודה וזה הנשגב יותר אינו רק הפרפראות. רק לאחר שנמלאה הכרס באלה, והלומד חוזר עליהן כל ימיו - דאל"כ נמצא משכח, ועובר על "ופן יסורו מלבבך" (ולפ"ז, הא דמביא הכס"מ את דברי הרא"מ אודות דברי רבי אלעזר חסמא, שפיר הם גם לפי שיטת הרמב"ם עצמה: דבר גדול אכן נשגב מן הדבר הקטן, אך זה הקטן הוא העיקר, והגדול פרפראות).

   כך או כך, כולי עלמא לא פלוג: בין אם הוויות אביי ורבא הינן דבר גדול, בין אם הן אכן דבר קטן; לא זו שאלה הן עיקר הסעודה, משל הבשר והיין, אלא שעיסקן הוא דייקא אליבא דהילכתא - "לידע האסור והמותר".

   המנקש הנכבד.

   ברור שאותו אחד מאלף שמגיע להוראה, אכן למד לכולא תלמודא בלימוד איטי ומקיף, וסדורות לפניו הסוגיות בעיון באותה רמת הבנה כללית שסדורות הסוגיות בבקיאות פשוטה אצל לומדי התורה.
   המדובר הוא, עליך. אתה עכשיו תצליח לעמוד למבחן קל בחושן משפט? באבן העזר? ביורה דעה? אפילו באורח חיים? הרי זו חובתך מצד לימוד התורה, לידע כל עיקר המצוות והיאך יוצא האסור והמותר, ולא לשכחן עד יומך האחרון.

   זה נחמד מאוד לפלפל בקצויס, לשכוח מעצמך כל השנה על עשר דפי גמרא (טוב, מאה דפי גמרא, בסדר?), ולהרהר מחשבות נשגבות על "גדלות האדם" שבוודאי מתקיימת בך, אבל מה לעשות ואם זו דרכך, לא יצאת ידי חובת מצוות תלמוד תורה.

   בדיוק כמו שמי שיכול לפלפל בחכמה ולקנות ידיעה חדשה ומוציא הזמן בלימוד תהלים וזוהר, חשיב ליה כביטול תורה - כך הוא ממש מי שבמקום ללמוד עיקר המצוות והיאך יוצא האיסור וההיתר, מכלה את ימיו בפלפולים, ואפילו אם תהיה להם איזו נפקא מינה הלכתית - משום דעיקר המצוות אינו יודע.

   כדברי המאירי ביומא כו: "שכמה ראינו שידיעתם גדולה בתלמוד, שאינם יודעים לכוון שמועה אחת להלכה, ולמה שראוי להורות מכוחה. וכמה מוחזקים בחדרי תורה, וכשההוראה מגעת לפתחם, אף את הפתח אינם מוצאים"!!
   והוא מאמר הריב"ש (שו"ת, רעא): "וכמה חכמים ראינו בעינינו, מפולפלים וחריפים בהוויות, דמעיילי פילא בקופא דמחטא, ועל כל קוץ וקוץ אומרים תילי תלים קושיות ותירוצין, ולפום חורפא לא סלקא להוא שמעתא אליבא דהלכתא, ואומרים על אסור מותר ועל מותר אסור"...

   חוששני שמרוב לימוד עיוני דק ואצילי, אפילו לדברי לבלר אינטרנט פשוט והדיוט כמוני - לא ירדת. וכי כתבתי נגד לימוד עיוני? וכי כתבתי מעכשיו לעסוק בקיצור שלחן ערוך כולי שתא, עד אשר ידעוהו מילה במילה וגם לספור אותיותיו? אלה דברי? זאת כוונתי? נו באמת.
   וכלשון היביע אומר (בתחילתו), המקונן על "ומה מאוד יש להצטער בראותינו כמה מבחירי ישראל המבלים כל זמנם רק בפלפולים של הבל, מבלי להבחין אם יכוונו דבריהם על פי ההלכה והסברא הישרה, וחבל מאד על כשרונותיהם המזהירים, שהיה אפשר לנצלם לידיעת וליבון הלכות ובעיות אקטואליות, ותחת זאת משקיעים את כל מרצם בפלפולי סרק, המקנים חדוות נפש בת חלוף. ועליהם יאות להמליץ: עוזבים חיים עולם, ועוסקים בחיי שעה".
   
  

תוקן על ידי 000_אלישיר ב- 10/11/2008 4:24:08

טו  במה דברים אמורים, בתחילת תלמודו של אדם; אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהיה צריך לא ללמוד תורה שבכתב, ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה--יקרא בעיתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה, כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה, וייפנה כל ימיו לתלמוד בלבד, לפי רוחב ליבו ויישוב דעתו.

   ההיולי הנכבד.
   תודה על תגובתך בשנית.

   ראשית, בין אם המשל אינו מוצא חן ובין אם כן, הרי אין זה המשל שלי. אלו הם דברי הרמב"ם. הן היות האסור והמותר וכו', כלחם ובשר (הלוא הם עיקר הסעודה!); והן הפעולה כלפיהם: "מי שנתמלא כרסו".
   יתרה מזאת, דווקא באי הנוחות שלך מדבר המשל הזה, ובנסיון שלך להציב אחר תחתיו, לא נמצאת אלא מפקפק בסברתך אתה: הרי אם המשל אודות הלחם והבשר ומילוי הכרס בהם אינו מייצג את הגישה שעיקר הסעודה הם ענייני הפרדס - הרי שאדרבא גם אתה תצטרך להסכים שעל פי הרמב"ם ענייני הפרדס אינם עיקר הסעודה.

   שנית, לידע שיטות שנדחו להלכה, נפקא מינה גדולה היא כחלק מלימוד ההלכה עצמו. וראה באנציקלופדיה התלמודית, ערך הלכה אות ז, לקראת הסוף, עניינים רבים שהוזכרו בעניין זה, ולמשל - שיוכל בית דין בתרא לסמוך בשעת הדחק על דברי היחיד, או אפילו לקבוע הלכה כמותו - וכנגד מניין בין דין ראשון - וכפי שמצינו כמה פעמים שאמוראים קבעו הלכה כיחיד כנגד רבים, ואי לא היו ברשותם דברי היחיד, לא יכלו לדחות דברי הרבים אא"כ גדולים בחכמה ובמניין. וכו', עיי"ש.

   גם דבריך על הסיבה לכתיבת המשנה תורה, כדי שאנשים לא יצטרכו לעמול וכו', תמוהה בעיני. הנה אכן מקורה בהקדמה ליד החזקה, אך פשוט ונהיר אצלי שאין הכוונה שמעתה אין צורך לפתוח את התלמוד הבבלי או השאילתות לרב אחאי גאון, אלא שהיות ורבו השיטות ולא מוצא מחפש ההלכה ידיו ורגליו בבקשו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא - הרי הפסיקה למעשה בספר אחד.
   וכך הוא עצמו, בהלכות תלמוד תורה היכא דברי שמבאר יותר על דרך הלימוד, אינו כותב אשליש בתלמוד, דהוא ענייני פרדס בלבד, משום שמעתה בכל ההלכה אין צורך לפתוח עוד שום ספר - רק המשנה תורה (שבחלק "שליש במשנה" יחשב).
   לענ"ד ברור אליבא דדעתיה דהרמב"ם, אם ברצונך לצאת יד"ח שליש במשנה, לעניין הלכות שבת, שפיר קרא "שמירת שבת כהלכתה" - אבל שליש בתלמוד לא יצאת.

   ממילא, אמנם ענייני הפרדס בוודאי דבר גדול הם (וכ"ז על פי שיטת הרמב"ם, דהרי נושאי הכלים בשו"ע פסקו לדידם שיונחו אלה בקרן זווית, ועיין בש"ך יו"ד רמ"ו, ס"ק ו), אבל תחילה ימלא כרסו בלחם ובשר (ובלשון הרמ"א: בשר ויין), ורק לאחר שנתיישבה דעתו היטב, ימשיך מסעו בים התלמוד בצורה משולבת: חוזר כל העת על הלכות אשר קנה, למען לא ישכח דבר, וממשיך בעניינים הנשגבים.
   אצל מקומות שלא נוהגים כן (והרי לדידם פרד"ס הוא קבלת האר"י וכו'), בקל יצוצו תופעות כמו אליאור חן וכיוצ"ב, שם רשעים ירקב.

   יעבץ הנכבד.
   איני מוצא כלל מה השיבות בציטוט הסעיפים. הרי בוודאי ידוע לך שלקחתי אותם בחשבון לשיטתי - שכיסוד לה הזכרתי את הלכות ת"ת ברמב"ם ובשו"ע, כדברי לעיל.
   והרי הנה, בעז"ה בקל אוכל להעמידם כוותי: בדיוק כמו שהתורה שבכתב אינה רק דברי קבלה, כך גם התלמוד אינו רק העניינות הנקאין פרדס. וממילא לאחר שהגדיל בחכמה וכו', אין הכוונה שיעסוק מעתה והלאה בפרדס, אלא בתלמוד, על כל ענייניו. ומתי יעסוק בפרדס? כשמלא כרסו בלחם ובשר. עד אז, עיקר עסקו יהא בענייני התלמוד האחרים.

   הערה:
   היה נראה ברור שאין צורך להזכיר זאת, אבל נראה ואולי לא כל קורא בר הכי להבין את המובן מאליו: אין כוונתי שמעתה ילמדו בישיבות רק את הקצש"ע. כוונתי לומר שלכאורא חובת תלמוד תורה היא, שכל יוצא ישיבה גדולה יהיה סמוך להוראה, ורב חילו בהלכות שבת ואיסור והיתר פתחי נידה ודיני ממונות, יורה יורה וידין ידין.
   כדי להגיע לזאת, מעבר לתקופה ממש ראשונית של "לימוד העיון עצמו", בהמשך הזמן אין ברירה ורוב הזמן צריך להיות מוקדש ללימוד בעיון אליבא דהלכתא, כשסברא בהלכה משקלה פי אלף מונים מאשר דקדוקי קוצים שאין להם משמעות למעשה (או לכל היותר רק איזה נפקותא כלשהי, תו לא מידי). וכדברי הריב"ש שכבר הזכרתי אפס קצם, והנה ממשיך בלשונו: "וכבר נפסקה הלכה בסוף הוריות, דסיני עדיף מעוקר הרים. וגם מאי דאמרינן "כל שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין", רצה לומר בהלכותיהן המצויות תמיד, ולא בדברים הזרים שאינם נמצאין אלא לעיתם רחוקות".

תוקן על ידי 000_אלישיר ב- 11/11/2008 5:25:58