ילדתי שלי, מתי תתחתני?

הבת שלי בת 23, ואני לא ישנה בלילות. היא עוד צעירה, אני יודעת. היא גם יפה ומוכשרת, אבל אני דואגת. אם מישהו יבטיח לי שבגיל 25 היא תתחתן, אפסיק לדאוג ואחכה בסבלנות. אבל אף אחד לא מבטיח לי כלום, והזמן החולף, מוציא אותי מדעתי. אלוהים, תעזור לה!

אני רואה איך היא מתבגרת ונהיית חכמה, וזה מפחיד אותי כי הרי זה  בדיוק מה שתוקע אותם. כשהם צעירים ותמימים הכל יותר פשוט וספונטני. מתאהבים ברגע. אין ציפורים בראש, אין חששות ותסבוכות. ככל שהם מתבגרים, הם הופכים להיות ביקורתיים, מודעים, ספקנים, וכל העסק הופך להיות הרבה יותר מורכב ומרתיע, מי צריך את זה.  

בלילה אני גולשת ברשת, שוקעת בבלוגים של אחרים. מאות נרקיסים ונסיכות דתיים מברברים את עצמם לדעת, טווים חלומות וטובעים בביצה. בבוקר אני רואה מתחת לחלון שלי את שירה, הבת המחוננת של הגולדמנים, מתניעה את הסוזוקי הכחולה שאביה קנה לה ליומולדת 27, ממהרת לעבודה כמתכנתת מצליחה בחברת הי-טק. היא נראית מצוין אבל אני רואה רק את השיער שלה שמתבדר גלוי, בלי שום כיסוי. אם הייתי מסתכלת יותר מקרוב, הייתי רואה גם את הטבעת שאין לה. אם מישהו חושב שאני לא נורמלית זה רק בגלל שהוא לא אמא.

אל תעשו עלי רושם עם תארים וקריירה. אני מנהלת בכירה בחברה כלכלית נחשבת ומכירה מקרוב את כל התיאוריות היפות על קריירה נשים ושוויון. מישהו יגיד לי לאן בדיוק כל זה הביא אותנו. איזה אושר גדול מצאנו עם כל המודעות הפרוידיאנית הדגולה שלנו? מזמן הבנתי, זה הכל דיבורים. נשים דתיות וחילוניות רוצות בית וילדים, בדיוק כמו פעם. כלום לא השתנה.

לפעמים אני מודה לאלוהים שנתן לי רק בת אחת. לא הייתי עומדת בייסורים האלה פעמיים. בנים זה משהו אחר, ולא יעזרו כאן כל התיאוריות הפמיניסטיות הדגולות שגם אני נוטה לפעמים לדקלם בפאתוס. נכון, גם אילו היה לי בן הייתי מתפללת להצלחתו ומבקשת שה' יעזור לו, אבל הייתי ישנה בלילה. יודעת שכל שנה שתחלוף, תפתח לפניו עוד מחזור של בנות ראויות ובשלות לשידוכים והמבחר רק ילך ויגדל. וחוץ מזה, בנים... מה כבר יכול לקרות להם בחוץ? הבנות רגישות מהם. שמן, תומתן וכבודן נפגעים בקלות. בן שצניעותו מוטלת בספק מוחלים לו, עוצמים חצי עין, ושוכחים לו אם חוזר למוטב. אבל בת, דנים אותה ברותחין ושמה מוכתם לעולם. לא אמרתי שמקובלת עלי האפליה הזו, אבל אני לא הולכת לתקן את העולם, אלא רק לדאוג שבתי תגיע לחופה שלמה בגופה ובנפשה ואני אדע שמילאתי את חובתי כאם.

בואו רגע נדבר פתוח. בנים, מה חסר להם ברווקותם?  אחרי שמתחתנים, הם שבעים ומדושנים, ממשיכים בסדר יום הרגיל שלהם. אבל בנות? משתוקקות לבית ומשפחה. בלי זה כאילו הכל ריק וחסר בעולמן. יכולה אשה להיות סופר-וומן ומנכ"לית היי-טק, בסופו של דבר עול הבית על כתפיה ושיעורי-הבית של הילדים על צווארה. ככה זה היה כשאני הייתי ילדה וככה זה היום בעולם הנאור. קחו דה-מרקר ותספרו כמה תמונות של נשים יש שם. כמעט אין. כולן בחגיגת הסידור.

וחוץ מזה בגלקסיה שלנו יש יותר בנות מבנים, מה שמלכתחילה מפר את האיזון בעולם לרעתנו. ובנקודה זו אין משמעות לשום תיאוריות מדעיות סטטיסטיות שמוכיחות אחרת. כי מה שחשוב זה שהשדכנים יודעים את זה, הבנות יודעות את זה וגם הבחורים יודעים את זה.