הבסיס התיאולוגי ל"אגודה אחת"

אשר
אני דווקא לא חושב שהמושגים בכל דרכיך דעהו וכל מעשיך יהיו לשם שמים זה הויכוח, אני חושב שהויכוח הוא האם לחולין יש גם מקום בעבודת ה' או שהחולין הוא מוקצה מחמת מיאוס?

מר וועדה,

ערב טוב.
חדש בפורומים. שמח להצטרף.
תפוזי היקר,נקודת ראיה מעניינת מאוד העלית כאן. כאדם שמתחזק נפתח לי ערוץ מחשבה חדש בזכותך.
יישר כוח ותודה על מאמר נפלא.

תפוזי
נהנתי ואני מסכים עם דבריך.
רק אוסיף שלטענת הוועדה שאפשר לחזור לדרך סבא, הרי החזרת ההסטוריה תחזיר גם את "התאונה" שכבודו מדבר עליה, ומה הועלנו. רק חידוש ושינוי ומציאת הנקודה הבעייתית ותיקונה הם אשר יובילו לתיקון שאינו מועד לקלקול.

תפוזי כתב ובעצם זו עיקר תורתו

תפוזי כתב: אני איני מציע "השתייכות" כזו או אחרת, אלא הבנה של עיקרון רוחני מסוים שפותר את הדיכוטומיה ההרסנית בין הקודש והחול. העיקרון הזה קובע שביסודו של דבר, גם החול הוא ביטוי של קודש. כיון שבכל הבריאה יש נוכחות אלוקית, הרי שבכל פעולה שיוצרת משהו, בין ביישובו של עולם והן בתוך נפשו של היחיד, יש משום הרחבת גבולות הקדושה. ממילא העיסוק בחול אינו בדיעבד אלא לכתחילה, והוא יכול להוות חלק מעבודת ה'.

הוועדה,

עם כל הרצון לתמוך בפלג המשעשע של דיון זה - איני יכול שלא לתמוה על הרעיון להעמיד תילי תילים של קהילות קודש על כרעיה הצמוקים של גב' רוזה ע"ה.
היכן היא סבתא זו? היכן הנורמטיביות החרדית (או החילונית) עליה אתה מבקש לבסס אורחות חיים? בית ספר אחד בלונדון, שני רבנים בפריפריות ושלושה בעליבתים בשטיבל שמדברים פוליטיק?
אין לנו עוד את העולם שהיה.
במצב כזה האפשרות לביסוס תיאולוגי נראית ריאלית יותר מביסוס היסטורי.
למרות שיש בצידוק תיאולוגי רוח זרה לשיגרא דלישנא היהודית הסומכת יותר על המנהג-הלכה ש"כך עושים", ופחות על קונסטרוקציות חובקות עולם ועלמי עלמיא. אולם ניתן לצמצם את תיאולוגיותו של הביסוס התיאולוגי ככל האפשר עד כדי הטיעון הפעוט ורב החשיבות בזה"ל:
התורה צריכה להעניק משמעות לחיים, לא לצידם של החיים.
 

מר אמנון נכבד.
אין שום בסיס הסטורי לטענתך שהסתגרות דפנסיבית בחיי הקהילות והדתיות היהודית החלה מתקופת הרנסנס ואדרבה
בניגוד גמור לנצרות ,שהחרימה את האריסטוטליות המגולמת בתורתו של  תומאס מאקיוינוס, הרי שאנו מוצאים את תחייתה של ההגות האריסטוטלית (כמו האפלטונית אצל רבנים אחרים) ולאו דווקא רק אצל הרמבם במורה .התהליכים בנצרות וההתמודדות מול מדע והגות של סוף ימי הבניים והרנסנס, של הכנסיה הקתולית בעיקר, אינם דומים בשום אופן לנכונותם של גדולי הרבנים בתקופה להתמודד ולאמץ לפחות חלקית את גילויה הפלוסופיים והמדעיים המחודשים של התקופה.
(בתחום האמנותי הרי הכנסיה אמצה באיפוק את הרנסנס אבל הדבר לא רלבנטי לגבנו).

 אם למצא מקבילים להסתגרות כזו היה ניתן להצביע לכל היותר לתקופת הפריחות הלאומיות והאמנציפציה של המאה ה19
יחד עם הדיכוי הכלכלי והאומללות של תנאי המחיה של הקהילות באירופה  שגרמו לנטישת הדפוסים המסורתיית וממילא  לראקציה לנסיגה והתנתקות תרבותית וחברתית
שאת פרותיה אנו בוחנים היום 

פשט הדברים הוא שהתקופה המודרנית שראשיתה ברנסנס גרמה לתופעה המונית של נטישת הדת במשך מאות השנים האחרונות.
מי ששרד לאורך זמן בדתיותו אלו בעיקר קהילות שהסתגרו בתוך עצמן וחיו בניתוק מסוים מהעולם הסובב. כמובן שתהליכים אלו התרחשו הרבה לאחר תקופת הרנסנס עצמה.

הוועדה היפכה הלוך והפוך בטיעוניו של מר תפוזי הנכבד וכמוצא של כבוד מציעה את ההצעה הבאה שהינה בגדר טיוטא ראשונית בלבד וע''כ בלתי מחייבת.

הוועדה מוכנה לשינוי תיאולוגי. אלא שבמקום לתלות את יהבה בהזדקקות למערכות פילוסופיות מסובכות היא מציעה להחליף את התיאולוגיה הנפש החיימניקית ואולי יותר נכון את פרשנות החזו''א המעמידה את לימוד התורה כערך טוטלי במערכת תיאולוגית החופפת לעקרונות התקופה הטרום וולוזינית (מזכיר הוועדה העביר לנו פתק ושאל האם אנו מציעים את תיאולוגיית החסידות כשיטה שווה לכל נפש? ותשובתנו הזמנית היא שלא בהכרח שהרי התיאולוגיה הנפש חיימניקית הינה לכאורה התפתחות בתר - חסידית ומהווה את המקבילה של הקונטר-רפורמציה הקתולית נוכח טענות החסידות.  ולכאורה הייתה גישה א-חסידית שלא ראתה את לימוד התורה כערך טוטלי).

 נכתב כמסמך פנימי ואין לסמוך על כך הלכה למעשה.