נפתולי החיים

בחז"ל כתוב: הכופר בטובתו של חברו, ככופר בטובתו של מקום. כלומר, כל המושא של הכרת הטוב, קשור גם לקב"ה.

נקודה נוספת, אין בחז"ל עניין של להשיב טובה (כמובן שלא תמיד זה אפשרי בכלל), אלא יש עניין בלהכיר טובה, אני מכיר בזה שעשית לי טוב, ותו לא.

כמובן שהדבר מתבטא ויכול להתבטא בהרבה צורות. כמו למשל, תפילה, קרבן, נדרים ונדבות וכדו'. אבל העיקר הוא תחושת המחויבות וההכרה בטובתו של אלוקים שמחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית.

האור בקצה, זה רק דוגמה קטנה לדמגוגיה.............................................................................!

חברמנית, לא הבנתי.
שיר, הגישה של 'לסחוב' את ה' נראית לי קצת פתטית.
היה כאן קצת עירבוב דברים, נראה לי שהדבר הבא הוא המשמעות של בלי קידוש ה' אין קיום לעולם וכו':
לקדש שם ה' מורכב משני חלקים, א' לא לגרום לחילול ה' אלא להתנהג בכבוד וכך אנשים לא יפתחו שנאה כלפי הדת וממילא כלפי ה'. ואז לא ייתקרבו אליו.
ב' הגלות משמעה הסתר מלכות ה' בעולם, ביאת המשיח היא גילוי מלכות ה' בעולם, והיה ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. שורש היהדות להמליך את ה' עלינו ברמה כזאת שנרגיש את הטוב בקירבה אליו, עד כדי כך שנרצה שהטוב הזה יהיה בכל העולם. (או בדרגה גבוהה יותר שיכאב לנו כבוד ה' המחולל).
ה' לא צריך שנסחוב אותו, אלא ברגע שברור לנו שהעולם נברא כדי להיטיב לנו והטוב הגדול ביותר זה לקבל מטובו יתברך, ממילא אנחנו רוצים לעשות את רצונו. (הסתבכתם? תקראו דרך ה')
להכיר טובה לה'- חובה, אבל זה חלק אחר לגמרי.

בנפתולי החיים.

אם כבר הכרת הטוב לה' הנה איזה הרגשה שיש לי כל יום בתפילה.
'מודים אנחנו לך- שאתה הוא ה' אלוקינו' כאן אפשר לעצור.

על מה אנחנו מכירים טובה, על החיים, על הפרנסה בריאות וכו', יש משהו קודם--
'שאתה הוא ה' אלוקינו' -- על האפשרות לעמוד מולך ולדבר אליך, על היכולת להתקרב אליך.
על הרשות שנתת לנו לאהוב אותך ועל הזכות לפחד ממך.

על זה שאני יהודי, חרדי, ונתת לי מצוות שע"י זה יש לי אפשרות לעשות לך נחת. על היכולת שנתת לי ברוא בתחתונים לקדש את שמך ה' הגדול והנורא.

פשוט עד בלי די- שאתה, ה', אלוקינו.-- מה יש יותר מזה??