ישיבות תיכוניות בישראל וארה''ב - זהות במשבר מול בטחון עצמי

אני מצ''ב פוסט (בשינויים קטנים) שכתבתי בעבר בפורום אחר ואשר נזכרתי בו בגין התשובה התמוהה של הרב שלמה חיים לנגנואר המכונה אבינר שליט''א לאחד מחשובי הוגי ההשקפה החרדית בימינו הרב יעקב ב. פרידמן שהטיח במסכן את כל חולות הציבור הלא הלא - חרדי כולל האיסור החמור על לימודי חול. במקום לענות לבחור כגמולו, הרב אבינר צרצר לו משהו בסגנון שאכן מדובר בדיעבד.

והדברים יפים כבשעת מסירתם.

ישיבות תיכוניות בישראל וארה''ב - זהות במשבר מול בטחון עצמי


מוסד הישיבות התיכוניות בישראל היה מזוהה מאז הופעתו עם תנועה פוליטית שגם נתפסה כמי שניסתה להכתיב סדר יום תרבותי חדש - תנועת המזרחי והפועמ''ז.

המוסד נתפס בעיני יריביו, כמו גם בעיני מייסדיו, ראשיו, מוריו, ותלמידיו כיצירה פורצת גדר, כמכוננת אתוס חדש, ובעיקר כמבשרת שינוי מהותי במבנה מוסד הישיבה ההיסטורי, ובנסיון יצירת דמות תבנית הת''ח \ הבוגר  החדש אותו היא התיימרה ושאפה ליצור.

התודעה הזו עמדה בבסיס ההנמקה להצדקת יצור הכלאיים החדש וגם בבסיס הנימוקים לשלילתו.   המתחים שתודעה זו יצרה היוו את תפאורת הרקע להתפתחותה של הזהות התרבותית והדתית המורכבת של מה שנהוג לקרוא במחוזותינו ''המזרוחניק'', ואשר עמדו בבסיס רוב ההתפתחויות והתהפוכות הפוליטיות והתרבותיות שעברו על הציבור המסתופף בינות לקווי תיחומו הגמישים . 

הציבור החרדי רואה את המוסד הנ''ל כמבטא כשל חברתי תרבותי יסודי,  תפיסה שגם השפיעה על השיח הפנימי בתוככי המוסד אשר שקוע עד לאוזניו באפולוגטיקה, ובעיקר  במאבק בלתי נגמר על הגדרת וגיבוש דימויו העצמי. 

                                                      -------------

השיח החרדי - מזרוחניקי גם השפיע רבות על הדימוי העצמי של הישיבות התיכוניות החרדיות שדעכו ולאחרונה פרחו מחדש, למרות שעובדת עצם קיומן לצד מקבילותיהן האמריקאיות  (ובעיקר התוצר שהן מנפיקות) שומטת את הקרקע מתחת התיאוריה השוללת, ומפריכה את התיזה העיקרית העומדת בבסיס השלילה..

                                                      -------------

בניגוד חריף למוסד הישיבות התיכוניות בישראל, המקבילה האמריקאית של הישיבה התיכונית (אני מתייחס רק לחרדיות שבהן, שכן רוב המוסדות המודרן אורטודוקסים התיכונים אינם מקבילים לישיבות התיכוניות הישראליות מבחינת תכני הלימוד וההדגשים) משוחררת לחלוטין מהתסביכים של אחותה הישראלית. 

בעשור ששהיתי בארה''ב לא זיהיתי שום מגמה רצינית של תסביך אשמה על שינויים מהותיים במוסד הישיבה הקלאסי, ולמרות שהיא לא מנוסחת בבירור, הרי שישנה הבנה המשקפת הסכמה רחבה לפיה התנאים הסביבתיים החדשים שנוצרו לאחר המלחמה הופכים את ההמשכיות ללא רלוונטית.  ישנה מודעות לשינויים החברתיים והכלכליים, כמו לתוכן החדש שנוצק למוסד הישיבה  ההיסטורי, ובעיקר לפונקצייה החדשה שלו כמוסד עממי בניגוד למוסד הישיבה הליטאי האליטיסטי הישן.  הצורך בשילוב לימודי חול נגזר הן מחובה חוקית, כמו מהכרה ריאלסטית ומפוכחת במציאות החדשה של שוק העבודה המוכתבת על ידי המעבר מכלכלה תעשייתית לכלכלת שירותים.

(יצויין כי גם בארה''ב ישנה מגמה שולית ביותר לפתיחת ישיבות קטנות שלענ''ד אינה קשורה לשום תסביך אשמה או נחיתות והנובעת מדינמיקה שלא כאן המקום לפרטה).

כל השיח הנסוב על התנאים האידיאלים לגידול תלמידי חכמים מובהקים, ועל הצורך בהשקעת זמן מוחלטת, וביצירת סביבה סטרילית - שיח שבארץ ישראל גם זלג למחוזות החרד''לים - כמעט ולא נשמע בארה''ב.  וזאת בניגוד חריף לויכוח על לימודים אוניברסיטאים.   העדר השיח הזה נובע מהבנה, שגם מעוגנת בהיבטים רבים של התרבות האמריקאית, לפיה גיל ההתבגרות נדחה לסיום התיכון. וכשם שבארץ הקויידש ישנה הסכמה בסיסית כי יש להתיר לימודי חול ומשחקים לילדים מתחת לגיל בר מצווה. בארה''ב ישנה הסכמה כי שכבת הגיל התחומה בישראל בגיל בר מצווה כוללת את הגילאים מתחת לגיל 18. 

ניתן להרחיב רבות על ההשפעה שיש לתודעת זו על הזהות העצמית של חרדי ארה''ב, על המגמות המאפיינות אותה, ועל יחסי הגומלין בינה לבין הסמלים והמסרים של האידואולוגיה החרדית הישראלית.   

מי יתן והישיבות התיכוניות הישראליות יאמצו את השאננות והבטחון העצמי המאפיין את אחותיהן האמריקאיות, ישתחררו מהעול וחובת נטל ההוכחה של ''כל המשנה ידו על התחתונה'', הזדקקות לכל מיני תיאוריות מורכבות (ומיותרות לטעמי האישי)  על תורת ארץ ישראל תורה ומדע ותורה ודרך ארץ,  ההלקאה העצמית המתמדת, וההשוואה הלא נגמרת לתלמידי הישיבות הקדושות. 

כמובן שהזהות המיזרוחניקית המורכבת, והמשברים המאפיינים אותה, אינם מהווים תולדה בלעדית של מוסד הישיבה התיכונית והשילוב של לימודי החול, ועמידה עליה לא תפתור את הפלונטר. דווקא משום כך, אני משוכנע כי ניתוץ המיתוס המטופש הזה שהוכתב בעיקר על ידי החרדיות הישראלית, יאפשר בחינה אמיתית של מרכיבי הזהות הנ''ל שהקשר בינה למוסד הישיבה התיכונית הינו סימבולי ולא מהותי.
 
לענ''ד יש ללמד בישיבות התיכוניות שיעורים באא''ס, שימוססו את האפקט המאיים של טענת כל המשנה ידו על התחתונה עם כל הסיבוכים הנובעים ממנה. למרות שאני מסתייג מקריאות בנוסח ''אונז זינד די אמעסע אגודע'', הרי שתודעה זה תוביל לקריאת נגד בנוסח ''זיע זינד אויך נישט די אמעסע אגודע, זיע האט גישטורבען אונד איז נישט מער רעלעוואנט''.   הבנה עמוקה באא''ס, תגבש זהות תרבותית בוגרת המודעת לשינויים ההיסטוריים המאפיינים את תקופתינו והאתגרים שהם מציבים, על עובדת היות החרדיות החדשה תבנית תגובה לגיטימית לאתגר האורבניזציה ותרבות ההמונים, ועל החסרונות היחסיים והמגבלות של תבנית התגובה החרדית כמו של הפתרונות האלטרניטיבים.  

זהות עצמית מסוג זה תפתור את הצורך הנואש לתיאוריות חובקות דת ויקום מיותרות, מהסוג שהופץ בישיבות התיכוניות על ידי חוגי מרכז הרב מאז שחרור חבלי ארץ מכורתנו על ידי צבא קודשנו, ותפתור אותנו מהסיבוך הנפשי המתלווה להם (ואני כותב זאת בתור נכד של יקה חובב תיאוריות חובקות יקום המזכות אותי בהנחה לטיפול פסיכותרפי לכל החיים).

לפני שתבוא ותגיד: זה בדיוק מה שאמרתי ועל אלה אני בוכיה, ארחיב.

כל מהות העימות המזרחניקי-חרדי הוא עימות בין חדש לישן, בין שמרנות וחדשנות, בין הסתגרות ופתיחות, (ואם תרצה בין גלות לגאולה, אם לא תרצה אתה לא חייב). אחד החסרונות הבולטים בשיטה הדת"לית (לדעתי כמובן) הוא העדר תחושת ההמשכיות שגורמת לנתק נפשי ומשבר חמור מאד של הנוער מול המסורת, ויש לזה השפעה רבה מאד על הנשירה. כאן נוצר קונפליקט בין האידיאל והאתוס החדש מול ההמשכיות שהם רואים אצל החרדים.

בחוגי מרכז הרב פתרו את הבעיה בצורה מצוינת שאפשר לראות את פירותיה באשכול סמוך (על הפצת תורת הראי"ה בציבור החרדי). הם בעצם התחילו למכור לעצמם ומאוחר יותר לאחרים שהראי"ה היה בעצם המיינסטרים החרדי, שכל גדולי דורו הסכימו איתו, למעט כמה קנאים משוגעים שהצליחו להשתלט על הציבור. בדרך הזו הצליחו ליצור תחושת המשכיות וחיבור לדורות הקודמים.

בחוגים רחבים יותר של המזרחי הבעיה לא נפתרה, ונותרה תחושת ההשפלה ועמדת המיגננה. אלמלא כן, הנוער כבר היה מבעט ויוצא.

כתבת: "כמובן שהזהות המיזרוחניקית המורכבת, והמשברים המאפיינים אותה, אינם מהווים תולדה בלעדית של מוסד הישיבה התיכונית והשילוב של לימודי החול, ועמידה עליה לא תפתור את הפלונטר. דווקא משום כך, אני משוכנע כי ניתוץ המיתוס המטופש הזה שהוכתב בעיקר על ידי החרדיות הישראלית, יאפשר בחינה אמיתית של מרכיבי הזהות הנ''ל שהקשר בינה למוסד הישיבה התיכונית הינו סימבולי ולא מהותי."

לענ"ד הקשר הוא מהותי מאד, והוא עומד בבסיס התפיסה של תעד"א שכל הזהות המזרחניקית מבוססת עליה.

ולי יש הצעה פשוטה יותר ואולי היא גם הסבר אלטרנטיבי להבדל בין הארץ לגולת אמריקע.

בשתי מילים: זה יקר.
הישיבות התיכוניות החרדיות בארץ, הן רק לעשירים. פילטרופיה או סובסידיה ממשלתית, מוצדקת או לא, תעזורנה יותר מאלף ניסוחים מחדש של הפרדיגמה.

(השם שלך מדי ארוך בשבילי, אז תסלח לי שאני לא פונה אליך בשמך).

מה אתה משלה את עצמך? שאם הישיבות התיכוניות החרדיות בארץ היו במסגרת הממ"ד היו שולחים להתם? הבל הבלים. הרי גם אם ישללו מהחרדים את קצבאות הילדים וכל מימון שהוא לת"תים לא תסור מעליהם ... וכאשר יענו אותו ... כל האתוס החרדי מבוסס על המס"נ וכו'

ועוד אחרת: בחו"ל אתה חושב זה חינם?

תוקן על ידי אבן_סינא ב- 04/05/2009 21:56:46

אבן סינא

הזכרת בדבריך מספר רב נקודות שכל אחת מהן זוקקת דיון מעמיק, אך ברצוני להתייחס למשפט הסיום של הודעתך שעדיין דורש בירור נוסף.

לא ביקשתי לעמוד על מאפייני הדרך הדל''ית באם ישנה כזאת, אלא ניסיתי להצביע על העובדה שלכאורה ניתן לבודד את סוגיית הישיבה התיכונית מההקשר של המודל הבינארי המציב עימות תרבותי בין החדש לישן, על ידי הצבעה לאמור כי קשר זה הינו צורני וסימבולי ואינו מהותי - שכן אותה תופעה קיימת גם בהקשר חרדי ולא דווקא תחת דגלים של קדמה וחדשנות.  

הרי החרדיות קיימת במובנה הרחב והתרבותי שעליו אתה מצביע גם בחו''ל,  ומאחר שמוסד הישיבה התיכונית קיים בתוככי גבולותיה ולא כספחת, הרי שניתן להסיק לכאורה כי בתנאים מסויימים יש מקום להתפתחויות חדשות שאינן מאיימות על מה שאתה מכנה כהמשכיות (ואילו אני הייתי מוסיף את הסיוג ''ההמשכיות הסימבולית'').  ולשם הוכחת תורף טענתי הרי ברי כי אין צורך להרחיק מעבר לים, שכן אלמנטים רבים של חידוש מצאו להם אחיזה גם בחרדיות א''י.

אדרבא: אני בעד לדון בנושא החשוב של הזהות התרבותית החרדית \ דל''ית עד שיפקעו עינינו מחוריהן, אבל בתנאי שהדיון יתמקד במהות.   אין צורך לערב נושאים שבמהותם אינם קשורים לסוגיה כשאלת הישיבה התיכונית.   אני מסכים אתך שנקודת המוצא היא שברגע נתון זה שני הסוגיות מפותלות אחת בקרבי רעותה, אבל תורף הודעתי הוא שיש להתיר את הפלונטר  - ואם זכינו על ידי כך לקרב אפילו תלמיד אחד לישיבה תיכונית והיה זה שכרנו.

ניתן להכריע חד משמעית בסוגיית הזהות התרבותית לטובת החרדים ועדיין לאחוז בקרנות מזבח הישיבה התיכונית. באמת שאין סתירה.  בשולי הדברים יש להוסיף שבקצב הנוכחי בעוד מספר שנים הרי שסוגיית החולצות הלבנות גם תסתנן למשוואה (ושיש בצירופה למשוואה הגיון רב מזה של הלינקג' המיותר בין סוגיית הזהות התרבותית לסוגיית הישיבה התיכונית).

אבן סינא, כמובן שכוונת ימ"י היא שבחו"ל ממילא צריך לשלם הון למוסד לימודים דתי, כך או כך. כאן, בארץ, ההבדלים בשכר הלימוד משמעותיים יותר. (איני מכיר את המצב, אני רק מנסה להסביר מה הבנתי בדברי רבינו ימ"י.)

אבן סינא, כמובן שכוונת ימ"י היא שבחו"ל ממילא צריך לשלם הון למוסד לימודים דתי, כך או כך. כאן, בארץ, ההבדלים בשכר הלימוד משמעותיים יותר. (איני מכיר את המצב, אני רק מנסה להסביר מה הבנתי בדברי רבינו ימ"י.)

לגבי הארץ הקדושה, הורים לא מעטים היו רוצים לשלוח את ילדיהם למוסדות אלו, ואינם עושים זאת מחוסר תקציב.
לא דיברתי על מעבר לממ"ד, אלא על מציאת דרך להוזיל את שכר הלימוד.

לגבי גולת אמריקה, הצעתי את זה לבדיקה, כי לי אין נתונים.

חלק גדול מהזהות החרדי (לפחות בירושלים) הוא איזה המשכיות מן היישוב הישן, על כל חרמיו נגד לימודי חול, מזה נובע הרבה בהתנגדות לישיבות תיכוניות עד היום, במודע או בלא מודע.
חוץ מזה הישיבות שיש בהם ה"מתיבתות" היותר חרדיות (פילדלפיה, סטטן איילנד......) הם הרבה יותר קשורים למסורת הליטאית מהישיבות הקטנות בארץ,  יידיש יותר שגור בפיהם,  והרבה פעמים ה"אנגלית" שהם מדברים הוא הרבה יותר "ישיביש" מהעברית השגורה בפי החרדים הליטאים בארץ.  זאת אומרת שהציבור הליטאי בארץ צריך להשתמש באמצעים אחרים להגן על הציבור שלהם, ומזה נובע השיטות לגבי לימודי חול.