בנימה קצת אלולית..או סתם של אמונה תמימה. קטע שאני מאוד מאוד אוהבת.
נכתב לאחר הפיגוע במרכז הרב.
מכתב לאבא, מוקדש לעילוי נשמת שמונת הנפטרים,
וגם לכל אלה שגם מדי פעם מוצאים את עצמם שופכים את הלב, סתם ככה, בפני קונם.
ברוך אתה
ברוך אתה, דיין האמת.
אז לקחת שמונה. שמונה מהפיקדונות היקרים שהפקדת כאן. שמונה בחורים טהורים ויראי שמיים. ילדים. שמונה.
שמונה חיים שנגדעו באיבם. צעירים שעוד לא הספיקו לחטוא. עוד לא הספיקו להקים בית, ולהנשא, ולא ללדת ילדים.
עוד לא השאירו חותם.
אולי אחד תכנן לנסוע לחו"ל בחופש הקרוב, ואולי השני רצה לסיים את המשניות עד תום השנה הזאת. אולי המבוגר יותר רצה לקדש מישהי תחת החופה בקרוב, ואולי אחר רצה לכתוב ספר.
אולי הם רצו להשתגע במסיבת ראש חודש וקצת לפרוק את המתח, או דווקא לעשות "משמר" עד הבוקר.
עוד לא טעמו את החיים.
אנחנו לא עושים חשבונות שמיים. אבא. רק קשה לנו. קשה לי לדעת שברגע אחד נלקחו שמונה בחורים לישיבה של מעלה. אני לא רוצה לחשוב כמה קשה לרב שלהם, לחברים שלהם, לאחים שלהם.
אני לא רוצה לדעת מה זה לשמוע מסביב שההוא צלצל, והבחור של השכנים ב"ה בסדר, ולחכות לטלפון שלא יגיע מהבן שלך. ומה עובר בראש באותה השנייה שבה אתה מזהה את הגופה של התלמיד שלך, מוטלת מתחת ליריעת פלסטיק. ואיך זה מרגיש לקבור את הילד שלך, שעוד לא הספיק לחיות בכלל, ולהתפלל שזה היית אתה שם במקומו. ועם זאת, ובאותה נשימה, אני יודעת אבא, וזה כל כך ברור לי, שכמה שקשה לנו, וקשה. לך היה עוד הרבה הרבה יותר קשה לקחת אותם. זה כאב לך. חתך אותך. אני יודעת.
ברוך אתה, ריבון העולמים.
הזכרת לנו מי הבוס. הכול לאדון הכול.
ה כ ל.
כל מה ששלנו זה רק לעכשיו. ממש בינתיים. ואתה יכול לקחת את זה מאיתנו בכל רגע שתרצה. אנחנו יודעים, לפעמים קצת שוכחים. נוח לנו להאמין שאנחנו מנהלים את השואו, שהכוח בידינו, שיש לנו שליטה על החיים שלנו. מתכננים תכנונים, מצהירים הצהרות. ואז אתה בא, והופך הכול על פניו. ואז אתה בא, ומזכיר לנו. וזה כואב להיזכר בזה, ואולי זה הכי מנחם בעולם. שאנחנו בעצם כלום, וברצונך יש, וברצונך אין.
אתה קדוש, ושמך קדוש. ושמנו קראת בשמך. קדושים.
הם שלך. היו לפני ותמיד יהיו, כמו כל מה שכאן. ארעי ורגעי כל כך. שמונה נשמות נתת. שמונה נשמות לקחת. אז אין לנו זכות להתלונן. בדרך הם עברו פה, וזכינו להכיר אותם. ללמוד מהם. עכשיו הם
אצלך, ואני בטוחה שהם מסתכלים עלינו מלמעלה ומבקשים שלא נבכה, כי טוב להם שם, איתך, אבל זה קצת יותר מדי לבקש.
ברוך אתה, אבא.
אמרת לנו לא. לא חזק. אבל כבר היה מי שאמר שלאבא מותר לומר גם לא. תבין אותנו, הלא הזה כואב לנו. וזה ניסיון באמונה בשביל כל מי שהכיר אותם, וגם בשביל מי שלא.
אבל אנחנו עדיין כמו ילד קטן, ובאותה יד שבה סטרת לנו בעוצמה, אנו באים להתנחם עכשיו ולקבל ליטוף. זועקים אליך. יודעים שאין, אין עוד מלבדך. ואתה שם, נושם עמוק את חרדותינו, כואב את כאבינו, נושק לפצעינו. אבא שלנו.
יום אחרי עמדנו כולנו בתפילת ראש חודש ביחד. ואמרנו הלל. לך אבא. הלל. הודיה ושיר ושבח. לזה שנתן לנו חיים, ולזה שגם לקח אותם מאיתנו.
ואז ליוינו אותם. אבא, כל עם ישראל. לפחות בלב, בדרכם האחרונה. והלכנו ובכינו, והאשמנו והאמנו, וכאבנו ואהבנו.
אבא, תעשה שכבר כל זה יגמר.
אין בנו כח יותר.
