הייתי אז נערונת בת 19.ניצנים ראשונים של מאורסות התחילו להופיע זו אחר זו בשכבת גילי, בנות מאושרות שאוטוטו הולכות להקים את בתיהן. שמחתי בשבילן באמת. , והאוירה הכיתתית דבקה גם בי.
הכל היה נראה לי חדש וקסום.
יום אחד אמא קראה לי לחדרה, היא ספרה לי על בחור מיוחד במינו, אמו מורה, אביו מטפל בנוער נושר, דודו רב חשוב, והעיקר - הוא,
התפוח לא נופל רחוק מהעץ. בחור שלא תמצאי כמותו. שופרא דשופרא. גאון, חריף, חברהמן , מוכשר, ויפה תואר. לחטוף אותו.
" המממ.." גמגמתי. " שידוכים? עכשיו? אני באמצע לימודים!" רציתי לשמוע, אבל זה היה כל כך רחוק ממני, מסקרן, נוגע, אבל.... וואהו.. פגישות, דיבורים, אני והוא, נשואים.. עכשיו? אמהלה!
אמא לא לחצה עלי, אבל נתנה לי להבין שזה פספוס, וכמו כולם קופצים למים, נפגשים, והכל יזרום. "אם זה זה כמובן".
ראיתי בעינים שלה, שמצידה להשמיט את ה"אם" לא אם, אלא: "זה זה. כמובן.. "
יומיים הלכתי מהוססת, קוצצת ציפורנים, מתרגשת..
מה אומרים? מה עושים? מה לובשים? מה?...
הגעתי לפגישה לבושה בבגד הכי יפה שלי, מאופרת מעט מרוגשת הרבה.
הפגישה היתה אצל סבתי.
אני זוכרת את זה כמו אתמול..
הבחור - גבה קומה, כריזמתי, תכול עיניים, וחיוך שובה לב. נכנס בצעדים מהוססים ובטוחים פנימה.
אבא ואמא היו בחוץ, הבחור שוחח עם אבא מעט, ונכנסנו פנימה, לסלון הבית...
כבר שהתישבנו חשתי שאיני במיטבי, המילים יצאו לי מבולבלות ומקטועות, וקולי רעד קצת.
מעולם לא הכרתי את עצמי כך, ומעולם לא דימיינתי את פגישותי עם "נסיך החלומות"
עולם השידוכים, כמות שהצטייר לי במוחי, היה, פגישה אחת או שתים רוויה בהתרגשות והתלהבות, ואחכ פגישות אחרונות לקראת הוורט. זה היה כל כך פשוט בעיני שבמבט לאחור לא נותר לי אלא לגחך..
הבלבול שלי, מהבלבלו של עצמי הורגש ובלבל אותי עוד יותר, איני זוכרת הרבה מהפגישה,
אך משהו אחד אני זוכרת,
את הרגעים שהוא סוף סוף יצא את הבית ויכולתי לשחרר אנחת רווחה.
כשסבתא נכנסה לחדר לשאול להתרשמותי,
דמעות שקופות ועגולות סימאו את עיני.
שחרור מהלחץ שהייתי נתונה בו.
כך זכורה לי הפגישה הראשונה שלי. |
