בשביל להגיע לתשובה האמיתית, אפשר לעשות אנלוגיה לילדים שלנו.
אז ילדים זה לא רק וורוד ומלמלה ובגדים יפים משילב, כמו שחושבים אלו שעוד אין להם ילדים,
מצד שני זה לא רק לקום בלילה ולהשתעבד 24 שעות כמו שמקטרים ההורים (ובמיוחד נשים בחופשת לידה)
הילדים שלנו זה אנחנו, חלק טבעי ובלתי נפרד מחיינו. ואנחנו מטפלים בהם ואוהבים אותם בלי קשר לאם הם לבושים במלמלות או אם הם 'נעכסים'. אמא שקמה לתינוק הצרחן שלה ב-3 לפנות בוקר לא מרגישה שהיא עושה איתו "חסד נפלא" כמו שלמדה בסמינר, ולא שה"נתינה" הזו וה"השקעה" מולידה בה את האהבה ליצור הקטן,
אלא, שהילד הזה הוא חלק ממנה, ובדיוק כמו שלהכין לעצמה כוס קפה זה לא מעשה חסד שנובע מ"ואהבת לרעך כמוך", אלא זה ה'כמוך' עצמו, גם לטפל בילדים זה חלק מ'הכמוך' עצמו שלה. אם זה היה ילדים של השכנים זה באמת היה חסד עצום.
בילדים יותר קל לנו להבין את זה, גם לאלו שהם לא הורים, אולי כי בעצמינו היינו ילדים, וחווינו הורים דואגים ומטפלים (גם אם לא מושלמים) שאנחנו חלק מהם ובראש מעיניהם.
אותו דבר גם לגבי נישואין. להיות נשוי זה לא "השקעה אינסופית" ו"נתינה עצמית בלי גבול ובלי לרצות לקחת" כמו שמזהירים הנשואים את הרווקים, אלא הפואנטה המרכזית של נישואין זה להיות אחד, שבן הזוג יהיה חלק ממך ויחד תהיו כמו ישות אחת, זוג נשוי , ואז אין השקעה ואין נעליים , יש רק לחיות את החיים...
(האמת היא שב"שנה ראשונה", שמוקדשת לתהליך זה של הפיכה לאדם אחד שלם אז באמת צריך הרבה לעבוד, להשקיע, לוותר, לקרוא נשים ממאדים והרב שמחה כהן. אבל אח"כ זה כבר נהיה טבעי ולא דורש כמעט שום מאמץ)
 |
|
|
