נעמי בת העשרים ושמונה, בחורה מוכשרת שלמדה במכון דתי להשכלה גבוהה, נסעה לבית הוריה. ברוך השם, אצלה הכול בסדר. היא עומדת לסיים תואר ויש לה עבודה מצוינת. אבל בעצם שום דבר לא בסדר: אין לה בן זוג, אין לה חבר לחיים שאיתו תוכל להקים בית. כמעט כל חברותיה נשואות ואצלה אין כלום באופק.
פגישות השידוכים החלו להימאס עליה. שוב ושוב נחלה בהן אכזבה. ככל שחלף הזמן הפכה לספקנית, עד שמחשבה מחרידה תקפה אותה: אולי לא אנשא לעולם?! היא סובבה את הידית ופתחה את חלון מכוניתה. אוויר צלול של עיר הקודש חדר למכוניתה. פקק תנועה קטן גרם לה לעצור. היא העיפה מבט לשמיים התכולים והחלה למלמל:
"ריבונו של עולם. הרי אתה טוב ולא נותן לאדם ניסיון שאינו יכול לעמוד בו. אם ככה, אז מדוע אני תקועה לגמרי?! למה אינך שולח לי בחור נחמד שימצא חן בעיני ואני בעיניו?! נכון שאני לא צדיקה גמורה, אבל אני משתדלת בסך הכול לעשות את רצונך. אתה עוזר לי בכל התחומים, אבל בתחום הכי חשוב אתה עושה לי חושך מצרים. מה שווים לי התואר והעבודה, החברות וההורים הנפלאים שיש לי, אם אין לי בעל ואין לי בית?! עד מתי אמשיך לעשות ליל שבת אצל אבאל'ה ואמאל'ה שאוכלים את הלב בגללי?!"
נעמי הסבה את עיניה למכונית שחלפה באיטיות לצידה. היו שם בני זוג שחייכו זה לזה ונראו מאושרים. הצער בנפשה גבר:
"ריבונו של עולם. לא נראה לי שבני הזוג האלה חושבים עליך או מתפללים אליך, או עושים לך איזה חשבון, והנה אתה דואג להם. תראה כמה הם מאושרים, ואילו אני, שמתאמצת לעשות את רצונך, חיה לבד בלי אהבה ובלי כלום. לא אכפת לי שתדאג להם, שיהיו בריאים, אבל תדאג גם לי..."
הפקק החל להשתחרר והיא לחצה על דוושת הגז. סערת נפשה גרמה לה לזנק מוקדם מדי - - -
ואז נשמע קול חבטה. היא התנגשה ברכב שלפניה. אוי ואבוי, תאונה!
נעמי עצרה את מכוניתה בצד הדרך והרגישה שהגיעה כעת לשפל המדרגה. הנה, התפללה לקדוש ברוך הוא מכל הלב על מציאת זיווגה, ובמקום להיוושע, הקב"ה עוד "זיכה" אותה בתאונה. רק זה חסר לה... לא היה לה חשק לצאת מהרכב. היא המשיכה למלמל ולבכות:
"מה אתה עושה לי, ריבונו של עולם, ביקשתי ממך חתן ואתה נותן לי במקומו תאונה?! אלה שלא מחזיקים ממך נוסעים בשלווה, ודווקא אני מסתבכת בתאונה?! ומי יודע עם מי הסתבכתי?"
בחור צעיר כבן שלושים, חובש כיפה, יצא מהרכב הנפגע וניגש אליה.
היא המשיכה למרר בבכי. בקושי הביטה בו. רחמיו של הבחור נכמרו עליה. הוא ניסה להרגיעה באומרו:
"הפח נשבר ואנחנו נמלטנו. לא נורא. זו לא תאונה רצינית כל כך. את יכולה להירגע. ברוך השם, אין פגיעה כמעט. אנחנו רק צריכים להחליף כמה פרטים. את יודעת, בשביל הביטוח..."
נעמי החלה להתאושש מבכייה. היא פתחה את תא המסמכים והוציאה את תעודות הרכב. לאחר מכן יצאה החוצה. השניים ניצבו והחלו להחליף ביניהם פרטים, כולל מספרי טלפון. הבחור, ששמו שלומי, התגלה כבחור עדין ונעים הליכות.
איזה אדם נחמד! חשבה לעצמה, במקום להתנפל עלי כמו כל הנהגים האחרים, הוא עוד מרגיע אותי שלא קרה כלום והכול בסדר. הלוואי שהייתי נפגשת עם אחד כזה, אמרה בלבה. וחייכה לעצמה במרירות: השתגעת לגמרי?! להכיר חתן בתאונה?...
באותו ערב צלצל הפלאפון. שלומי היה על הקו. לבה החסיר פעימה. מה פתאום הוא מתקשר בערב?! מה כל כך בוער?! אחרי שתיקה קלה אמר לה את האמת, שהוא לא מתקשר בגלל הביטוח.
"כאשר ראיתי אותך בוכה ליד ההגה, זה מאוד נגע ללבי...", הודה.
נעמי לא הייתה מסוגלת להוציא הגה מפיה. אולי הבכי שלה לא היה לשווא...
"כמו שראית אני בחור דתי. מעולם לא העזתי להתקשר ישירות לבחורה כדי לבקש ממנה פגישה", אמר במבוכה, "אבל התאונה איתך לא יוצאת לי מהראש. את חושבת שזה בסדר?..."
הם קבעו להיפגש ולאחר זמן קצר הקימו בית בישראל.
מקור: http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/9090
_________________
"כל מי שאומר בנגלה שאינו מאמין בנסתר, יש לחשוש שבנסתר אינו מאמין בנגלה". (ר משה סופר מפרשבורג)
תוקן על ידי אסיק_good ב- 06/03/2010 20:22:32
