רשע וטוב לו

לאחר מאה ועשרים, הגיע איש אחד לשמיים, ועמד לפני כסא הכבוד.

שרי מעלה התנפלו עליו לבעוט בו לגיהנם. שנים רבות הרתיחו את הצואה בשביל אותו איש, בחינת כל העוסק בהרתחת הצואה כאילו זכה להטביל בו את אותו האיש. שנים רבות אמרו שרי מעלה, מתי תבוא לידי ואקיימנה, מתי יבוא לידי אותו איש ואטבלנו בצואה הרותחת.

טרם הכניסו אותו לסיר הצואה, נשמע קול הברה מעל כסא הכבוד: אין דרך המשפט כן. הכניסו העדים ויעידו בו.

נתעצבו שרי מעלה על הדחייה, אבל סמכו בליבם שלא יתהפך גזר דינו, כי כבר כינסו מלוא אולם של אנשים שסבלו מאותו איש, ונרדפו על ידו בחייהם ולאחר מותם.

נכנסו העדים. צדיקים תמימים, קדושים טהורים, הסתירו שרי מעלה את עיניהם שלא להביט בזוהר הרקיע מזהירים.

נשמע קול הברה מעל כסא הכבוד: כל היודע עדות באותו איש, יעיד.

העדים הסתכלו זה בזה, אחד חושב, אולי לשני יש עדות להעיד.

ניגשו שרי מעלה, תפסו לאחד העדים, אמרו לו: העד! העד כמה סבלת מאותו איש! העד כמה נרדפת! העד כמה בוזית! העד כמה הושפלת! העד כמה קוללת!

אמר אותו צדיק תמים, אותו קדוש טהור: מעולם לא רדף אותי, מעולם לא ביזה אותי, מעולם לא השפיל אותי, מעולם לא קילל אותי. ואם עשה, בטוחני ששגג, ומוחל אני לו בלב שלם.

שרי מעלה הוכו בהלם, ופנו לעד השני, אמרו לו: העד! העד כמה סבלת מאותו איש! העד כמה נרדפת! העד כמה בוזית! העד כמה הושפלת! העד כמה קוללת!