מבוסס על סיפור אמיתי

סיכמנו על השעה תשע בביתם, רגע לפני שהנחתי את השפופרת, הספקתי לצעוק בה, "איפה הם גרים", השיבני "בערד", נשפתי את נשימתי העמוקה, רשמתי את הכתובת "רחוב אברהם אבא אלתר אשר מס' 17" והנחתי את השפופרת בתפילה שזו הפעם האחת לפני אחרונה שאני מדבר עם איש טרדן זה. . .

כבר באמצע טלטולי הדרך למקום רחוק זה, הרהרתי לעצמי, אפילו פעם אחת בפסח ופעם אחת בסכות זה לא יתכן, מיד קפצתי ונשבעתי שלא אשוב בדרך הזה עוד.

הגעתי למחוז חפצי עייף ויגע וירא אלקים מתוקף הדין הקשה שנמתח עלי, עיני החלו לשוטט בכל למצוא את מקום מבוקשי, הגעתי עד פרשת דרכים אשר אין בה דרך לפנות אלא או על ימין או על שמאל, פניתי לימין כעצת חכמינו,
ושם אני פוגש איש קרח וקצר קומה, דומה מנין שנותיו כמנין שערותיו שמונים במספר, אני שואלו: "היודע אתה לרחוב אברהם אבא אלתר אשר", הלה המתין בסבלנות ראויה לציון עד כלותי להקריא את כל שם הרחוב, והשיב, "אין בעירנו רחוב בשם זה", הוספתי לשאול, "האם אני בערד" השיבני "הן", והוסיף ספק בכעס ספק בגאוה, "אני ממיסדי המושבה, עוד מ-1962 אני כאן, דודי הגיע הנה עם החיילים החלוצים ב-1921, ועוד רשימת תאריכים ארוכה משם הרחוב אותו אני מבקש. מ"מ המתנתי בנימוס עד תום דבריו, הודתי לו וברכתיו לשלום.

השעה היתה כבר רבע לפני תשע, נחפזתי מאוד, דומה שתכף תכלה רגל מן השוק, המשכתי בדרכי ועצרתי בבהלה סמוך לאיזה שוטר שמבין, שאלתיו "היודע אתה לרחוב אברהם אבא אלתר אשר", הלה משך בכתפיו והשיב "זה לי עשרים שנה בעיר קטנה זו, ואיני מכיר רחוב בשם זה".

מחוסר אונים דחיתי תפילתי בשתי ידי, והתקשרתי לשדכן, "מה שם הרחוב" שאלתי, הלה משמש בין דפיו, "אברהם אבא אלתר אשר" אמר, "בערד" שאלתי "כן" השיבני, טענתי כנגדו, לא נמצא כן בכל ד' אמותיה של ערד, "אלך לשאול את אשתי" אמר. הוא חזר לאחר כרבע שעה, "הוברר הדבר" קרא בשמחה "שם הרחוב "דרויאנוב", אלא שאשתי הצדקנית פרטה את שמותיו הפרטיים של הסופר הנפלא א. א. א. א. דרויאנוב".

את הרחוב המבוקש הכרתי כאת כף ידי, הוא הרחוב הראשי ביותר בערד וכולל כמעט את כולה, עברתי בו באותו היום, כנראה כמספר שערותיו של אותו קרח, רחוב זה נאה מרווח ומסודר הוא, ושדרה צבעונית חוצה אותו, מעל גבי בניניו הישנים מתנוסס טס עליו חרוץ "רחוב וילדימיר דרויאנוב מפקד החלוצים להקמת המושבה בשנת 1921" . . .

בחלפי על פני בית מספר 17 מיד עצרתי, השעה עשרים וחמש דקות לאחר תשע, זה היה האיחור הגדול ביותר שאחרתי.

הקשתי בדלת לפי שכבר אין דפיקות הלב פועמות בחזקה לפני כל פגישה עד שישמעו אנשי הבית. הדלת נפתחת, ואם המוצעת מברכת אותי ברכת הבאים ומושיבה אותי במקום הראוי לי, מוגשים לשולחן כוסות תה מהבילים, דבר נאה ומתקבל ליום סגרירי זה, אך שוב שפכו לתוכן הסוכר כדרך העשירים, ואני זה מכבר סולד מן הסוכר כסלוד היד מן הרותחין.

אני שואל את עצמי איה אביה, הרהרתי כי שיג לו וכי שיח לו אולי ישן הוא ויקץ, או שמא בעל מום הוא ואין נאה לה להציגו בפני. מכל מקום בחרתי להסיע ראשי מן הענין שבין כך ובין כך אינו מן הנימוס לשאול על כגון דא.

לאחר דקת דומיה אצלה שבא אני דיברתי אל לבי, נזכרתי שטרם בקשתי את מחילתה על השתהותי בדרך, והיא בנחמדות חייכה חיוך ביישני, הטתה ראשה ימינה, ובטלה את חומרת האיחור, ובתוך כך התעניננה "בודאי שהדרך קשתה עליך", החלטתי לעצמי הפעם לא אפטור אותה בלא כלום. מיד סיפרתי לה את כל הקורות אותי מעת צאתי עד עת בואי, וחי הקורא, ששבעתייים ממה שהלאתיך הלאתיה בסיפורי קורות הדרך, והוספתי עליהם סיפורים ומעשיות כאלו ואחרים. מידי פעם בדקתי אם היא נרדמה.

לאחר הסיפור המיגע פניתי אליה בשאלה, "היודעת את ע"ש מי קרוי הרחוב בו אתם מתגוררים"? היא הביטה בי במבוכה, ניכר היה ממבט עיניה שהיא חושבת שדיברתי ע"ז בסמוך, העלמתי עיני מן הענין והפטרתי, "לא חשוב סתם סקרנות", היא נרגעה. שוב דקת דומיא לה, ורגע מחשבות שלי, בו אני מהרהר שוב פעם על אביה, נזכרתי שאשתקד הציעו לי בחורה גם היא מהדרום הרחוק, אשר אביה יושב בישיבה של מטה לפי ששלח את אימה לישיבה של מעלה.

הפעם היא פילחה את הדממה, "הגעת לכאן עם אוטו"? שאלה. באותה העת רציתי לשאלה באיזה מוסד היא מאושפזת, או שמא אין ידה משגת לרכוש מכשיר שמיעה, אבל התעלמתי, והשבתי באדיבות "כן" לא הסכמתי לבזבז שום מלה נוספת.

בתוך הדברים אימה נכנסה שוב, אמרתי שמא באה להתנצל על כך שבעלה מתעכב, אך לא כן הוא, אחוריה נסרכה עגלת תה עם שני כוסות תה נוספים, למראה הכוס המלא הסמוך אלי, וממילא אף הכוס המופלג, שאלה "הרוצים אתם עוד סוכר אולי" השבתי לא זה מצוין ככה. אמרתי תודה יפה.

גם הפעם זה היה שלה, "יש לך רשיון נהיגה?" עצבי החלו להתרופף אך שמרתי שוב על איפוך והשבתי "הן".

רציתי כבר לגמור עם הסיוט הזה, הבטתי על השעון ועשיתי עצמי כנבעת מן השעה, ובהשאירי אחרי ארבעה ספלי תה מלאים, ברכתים לשלום ויצאתי מן הבית.

הפעם השדכן מטעם הכמוס עמו, לא מיהר להרים את השפופרת, אמרתי לו באדיבות "תודה רבה לכם, אתם אנשים טובים והבחורה כלילת המעלות אך זה לא בשבילי", הוא לא הרבה לשאול, נשם לרוחה וברכני את ברכת הלילה.