מדוע בחו''ל לרשויות המדינה מותר להתערב בתכנים חינוכים?

לאחרונה התבשרנו על יסוד ועיקר אמונה חדש והוא האיסור הגורף והחד-משמעי לתת לרשויות המדינה דריסת רגל בקביעת תכני הלימודים בת''תים ובישיבות, ובלשונו הק' של הרה''צ הבכור מויזניץ ''אפילו לא  ניתן להם לקבוע באם ילמדו מסכת בבא קמא או בבא מציעא''.   (במאמר המוסגר עלי להוסיף שאני חושב על התועלת שעם ישראל יפיק מישום חכמתו של האחרון עת יטול את אדרת אדמורו''ת אביו סופית ובאופן רשמי, כל גופי מתמלא בתחושת עונג ורוגע ביודעי שלא אלמן ישראל וכי ספינתנו מושטת ביד בטוחה בדרכה לחוף מבטחים).

עצם העיקרון הנזכר ובעיקר נסיבות ואופן ניסוחו מגוחכים עד לכאב ומובילים לפחות אותי לפקפק ביכולת ההבנה וההיקש של אנשים שבנסיבות אחרות פוסקים בשאלות היורה יורה שלנו.  אך ברשותכם נתמקד בשני נקודות:

ראשית: אפילו אם נניח כי העקרון הנ''ל הוא נכון, האם למדינה עדיין יש חובה לממן זרם חינוכי שבאופן עקרוני לא מוכן לשום פיקוח ממשלתי, כי לא מתאים לו?   אני חושב שהתשובה לפי כל סטנדרט מקובל הן בעולם המערבי והן בעולם השלישי היא לא באלף רבתי!   בפארפרזה על האשמותיו של הרב מבריסק לר' עמרם בציוניות (שכן ברוסיה הוא לא היה מעיז להפגין), ניתן לאמר כי החוצפה החרדית הדורשת תקצוב בעודה דוחה כל התערבות בתכנים ואף בפיקוח, כפי שבא לביטוי בהתנגדות למבחני המיצ''ב, באה ממקום נמוך של הרגשת בעלבתיות חרדית שאין לה תקדים והבטוחה כי המדינה לא הוקמה אלא לשרת את מטרות החרדיות.  ולא זו בלבד, אלא שעל החילונים לקבל זאת בהבנה, שאם לא כן הרי הם בגדר אנטישימים נאלחים.

שנית: אתוס עצמאות החינוך החרדי, החסר כל ביסוס מציאותי והיסטורי והקיים בעיקר ברמת הססמאות, מוזן בעיקר מתודעה היסטורית כוזבת וגם מתחושת רדיפה חרדית המנותקת מהבנת מגמות עכשוויות כמו מהבנת העמדה הלא-חרדית, המיוחסת לאנטישמיות נטו. 

מבחינתו של הצורב החרדי המצוי וזוגתו, עצמאות החינוך החרדי הינו עקרון אמונה כפי שהוכח בעת סגירת ישיבת וולוזין וגו'. ולא זו בלבד, אלא שברור מעל לכל ספק שכל דרישות הלא-חרדים אינם מבוססים על שום מדיניות לגיטימית למעט  רשעות צרופה ומזוקקת שיש למקמה כחוליה נוספת על ציר הצרות שניתכו על ראש עם ישראל החל מחורבן הבית, גירוש ספרד, פרעות חמילנצקי וכלה בשואה. ומאחר שלאור התודעה החרדית המבוססת על הנוירוזות של משפחת האצילים לבית הלוי, מדובר במדיניות ממשלתית שמטרתה הסופית היא להוציא את כולנו לשמד, הרי ברור שהגויים לא היו מעיזים לעשות זו.   ע''כ החרדים נוהגים בנונשלנטיות להכריז על כל במה ומתחת לכל עץ רענן  כי הם לא יכנעו ומאיימים לעזוב לחוץ לארץ, כאילו שמישהו מחכה להם שם בזרועות פתוחות.

גישה זו מתעלמת מהעובדה על כי בכל העולם המערבי תכני החינוך הינם ענין ממשלתי מובהק.  למרות  שישנה הבנה לפיה ניתן ויש להתחשב על גבול מסויים בזכויות התרבותיות של המיעוט, בשום מדינה לא מקבלים את הטענה החצופה לפיה לממשלה אין דריסת רגל כלל וכלל במוסדות יעודיים במימון ממשלתי.  כמו כן. ברור כי למדינה ישנו אינטרס כלכלי מובהק בקביעת תכני הלימודים ובפיקוח עליהם.

מעלעול בשבועונים החרדים של השבועות האחרונים אני מוצא שני כתבות שמוכיחות את טענתי, ועוד יותר את הקיבעון המחשבתי של עורכיהם שאפילו לא הבינו מדוע הכתבות הנ''ל שומטות את השטיח מתחת לטיעון החרדי.  אילו הבינו זאת, לא היינו רואים את הידיעות הללו, שכן השבועונים החרדים בהתבזות מוחלטת הצטרפו למקהלת השבט ולא העיזו לתת ביטוי לקולות השפויים אשר נותרו לפליטה במחננינו.

הידיעה הראשונית הינה של דוד דמן כתב משפחה העוסקת בסערה תקשורתית שהתעוררה בבלגיה עקב צנזור ספרי לימוד ממשלתיים על ידי מוסדות חינוך חרדים באנטוורפן. השמעתם נכונה?  ספרי לימוד ממשלתיים בבתי חינוך חרדים? איפה העקרונות הקדושים של הרב הצדיק מויזניץ?   אני לא הייתי מסתפק בצנזורה, אלא דורש ללמד את הצאנה והראנה ביידיש כספר לימוד בלעדי ומאיים שבאם יפסיקו את התקציבים נעבור ללוקסמבורג הסמוכה.

הידיעה השניה היא כתבתו של יהודה מילר בבקהילה העוסקת באישור בית המשפט של תוכנית הלימודים של ישיבת תורת משה של חסידי סאטמר במונטריאול, בניגוד לתביעת משרד החינוך. בכתבה אני קורא את המשפט הבא ומשפשף את עיני כלא מאמין:

''אחת מנקודות החינוך [צ''ל ''החיכוך''] בין הישיבה למשרד החינוך הייתה כאשר הישיבה הייתה מוכנה ללמד מספר מקצועות חול, אך התנתה זאת במורה שיהיה מקובל על הקהילה החסידית. במשרד החינוך התעקשו על מורה מטעמם ובית המשפט קיבל את עמדת הישיבה.

''התורה נצחה'' אמר בתום הדיון מנהל הישיבה ר' דוד מייזלס, בגאווה בלתי מוסתרת.  ''אם יכריחו אותנו לחינוך משלים לא תהיה לנו ברירה, אבל הוא חייב להיות תואם את עקרונות היהדות הנאמנה ולא יכול לפגוע בלימודי הקודש''.

ואני הקטן עומד ונבוך נוכח המשפט ''לא תהיה לנו ברירה''.   לאור העקרונות שנקבעו בא''י הרי שיש לשרוף כמה פחים ולאיים במעבר לקובה.