דעתו של החזון אי"ש על המשגיחים

אלה שלא זכו לאור הגמרא בהלכה, המה משוללים גם מאגדה באופיה האמיתית. כי בהיותו חסר לב חכמה, אי אפשר לו לקנות מושגים שמימים אמתיים. גם אינו מסוגל ללמודים ישרים. ומה שהזכירו בגמרא בעלי אגדה היינו חכמים בהלכה שהוסיפו עיונם גם באגדה אבל לא יתכן להיות ריק מהלכה ולהיות בעל אגדה. וייתכן אנשים שעסקם "בהגיונות" בני אדם כעין פלוסופיה ריקנית, פעם במידות פעם בקורות הדורות ועוד כיוצא בהן ומשתדלים לקבוע הגות ליבם במסגרות התורה. וייתכן שיצליחו למשוך לב השומעים ולהנעים זמירות באזני המקשיבים, ואמנם אלה אין להם חלק בתורה לא בהלכה ולא באגדה כי כיסוד ההלכה יסוד האגדה אין האגדה הגיון לב, האגדה היא חלק התורה שקיבלנו דור אחר דור אשר מסרה משה ליהושע ויהושע לזקנים כדתנן באבות ולהיות בעל אגדה החובה להיות בקי במקרא בתורה בנביאים כתובים, להיות בקי בכל אגדות שנאמרו בגמ' בקיאות נאמנה, להיות בקי במדרש בקיאות שנונה ומסודרת, ואח"כ לשאת ולתת בהן בהבנת המסקנות שבהם, וכמו שלא ייתכן חכם בהלכה בלא קניין הבקיאות המרובה. ואמנם אלה החפצים בהתגלות לבם מורגלים בידיעות מקוטעות קטע מכאן וקטע משם עד שנאסף בידם ילקוט של מאמרים, סיפורים המשמשים בם לברא הרצאות ולהשמיע לרבים (ומהם מופלגים, אינם יודעים לתרגם בתורה נו"כ, אינם יודעים את הכתוב בראשונים ידיעה מספקת ומהם שלא למדו כלל תנ"ך, ואינם מבינים ללמוד אגדה בגמ' ברוב מקומות הש"ס, ובכל זאת המה מחנכים לצעירי הצאן, ומטיפים לקח במידות ומוסר, ולפעמים גם במדע ומתק שפתיים) ואם אמנם המה גורמים לעתים להטות לב הרבים לתורה ומוסר ולבנו יהגה להם כבוד והערצה על מעשיהם הטובים, אבל אין שמחתינו שלמה בהם כי סוף סוף חסר לנו תורה ויש כאן עניות בתורה, ויצירתם בלתי מתוקנת בהחלט, כמו שכתוב בפרקים הקודמים. אם אין תורה, אין חכמה אין עצה ואין תבונה.

כט.

אם אמנם מצוות כיבוד של חכמים ויראתם הם מן מצוות המעשיות, כמו מצות קימה, לפתוח ראשון, לא  ישב במקומו, לא יסתור דבריו, הם יסוד בנפש, ראש וראשון בחובות הלבבות. כי הלא הכבוד הוא הרגש הגדול מאחיו, ועל פיו משקל כל ערכי החיים. הכבוד (כ)[ל]תלמיד חכם משמש להכנעה לחכמת התורה, לקבלת מלכותה, קבלה רצויה, קבלה ענוגה ונעימה. כי מטבע המכבד להנות מאהבת המכובד בעת שלבו רוחש הכבוד, ועינו היפה ימריצה להתאבק בעפר רגלי חכמים, ואין טרחו בזה כטורח של עמלה ויגיעה רק כמוצא חפץ לבו וכהשיג משאת נפשו, ואותן התנועות המעשיות המגשימים את מצות המעשיי של הכבוד הן הנה לעדות עד כמה לבו מלא אמונה בתורה, ועד כמה ינהר להתרפק עליה ולהשתעשע בסגולותיה.

 וברנש דלבו ריק מרגש זה ואין נפשו חרד[ה] לכבוד תלמיד חכם, לבו ריק מהכנעה לתורה לבו ריק מקבלת עול מלכותה עליו. ואם סיבת חולי זה הוא ממיעוט  הרגש כללי כי נולד בטבע קר ובשכל גס ומחנכיו פשעו בו מלהחכימו ולהשכילו, אין הקולר תלוי בצוארו, ואמנם הוא חסר בנפשו ביסוד התורה ואהבתה, וחלקו רע תחת השמש.

 ואמנם אם הוא בעל כשרון בהשכל ודעת, ולבו מלא רגש כביר כח, אך נפתול נפתל בדרך חינוכו, ובאות נפשו משתדל לעקור מליבו רגש הכבוד לחכמים כאשר מוצא לזה סתירה לכבוד עצמו, וברוב גאותו מנחיל במחשבתו את כל הכבוד לנפשו בהיותו בעל בטחון בהיותו מזכה רבים והיותו ברור המידות, והלא זה כל האדם, וזה חובתו בעולמו, ומה יתרון בעל החכמה בהוויות דאביי ורבא, הנה זה חוטא בכפלים ומוכה בכפלים. הגר"ח זצ"ל בס' נה"ח בש"ד האריך במשפטו, ודן אותו כמבזה ת"ח, כמגלה פנים בתורה, וז"ל: וגם כמה מאותם אשר קרבת אלוקים יחפצון המה בחרו עצמם לקבוע כל עיקר לימודם בספרי יראה ומוסר כל הימים כו', ועדין לא ראו מאורות מימיהם ולא נגה עליהם אור התורה, ה' יסלח להם כי כונתם לשמים אבל לא זו הדרך ישכון בה אור התורה (פוק חזי מאן גברא רבה דקמסהיד עליה הגר"ח זצ"ל תלמידו המובהק של הגר"א זצ"ל ורבא דרביה של הגרי"ס זצ"ל ואינו חושב בעלי היראה והמוסר בלי היותו חכם בהלכה בגפ"ת ואור התורה ומי לנו אוהב היראה והמוסר יותר ממרן הגרי"ס זצ"ל וברוב אהבתו אליה [שפתותיו] ברור מללו דמבלעדי היותו חכם מובהק בהלכה אין אור תורה עליו בעסקיו בספרי יראה ומוסר וכמו שהאריך בשער ד' ובח' פרקים לפני ש"ד) ושם בפ"ב גם תוכל לגרום לאדם התנשאות בלב מאשר הוא עובד אותו ית' בטהרת הלב שוקל בעיניו ח"ו אם יראה מי ומי שאין עניני עבודתו לו יתברך במחשבה טהורה וכו' וכ"ש (כשיראנה) [כשיראה] איש עוסק בתורת ה' ויתבונן עליו שהוא שלא לשמה (ר"ל לשם כבוד או אהבת הלימוד וכיו"ב כמו שהאריך הגר"ח ז"ל שם לבאר) יתבזה בעיניו מאד ח"ו והוא עוון פלילי הרחמן יצילנו. ושם בפ"ג ומי שימלאו לבו לבזות ולהשפיל ח"ו את העוסק בתורה ומצות אף שלא לשמה לא ינקה רע ועתיד ליתן את הדין ח"ו ולא עוד אלא שנמנה בדברי חז"ל בין אותם שאין להם חלק לעוה"ב לגמרי ח"ו וגיהנם כלה והם אינם כלים והם האפיקורסין וכן במשנה ר"פ חלק מנו את האפיקורס בכלל אותן שאין להם חלק לעוה"ב ואמרינן בגמ' שם רב ור"ח דאמרי תרוייהו זה המבזה ת"ח כו' וגם מגלה פנים בתורה נמי מקרו כו'. הנה דבריהם מבוארים שת"ח שעוסקים בתורה שלא לשמה לא נגרע בזה ח"ו חשיבותו והאומר עליו מאי אהני לי רבנן בכלל מבזה ת"ח ובכלל אפיקורס, וכל שכן בת"ח העוסק בתורה לשמה. ובעל המוסר שמתבטא בלבו נגד ת"ח ומשפיל אותו בלבו וכ"ש כשמשפיל אותו בפני אחרים שהוא בכלל מבזה ת"ח, שדינו כאפיקורס ונכרת חלקו מארץ החיים, ומגלה פנים בתורה, שעפ"י התורה להעמיד ברום המעלה במחשבה ובמעשה את הת"ח שזהו כבוד התורה וכבודו יתברך. ואין תלמיד חכם אלא החכם בהלכה בגפ"ת וכמו שהאריך הגר"ח ז"ל בקבלתו מהגר"א ומדור דור עד משה רבנו עליו השלום.

ומה נורא הוא המראה כי אנשים עטופים בטליתות של ת"ח ומקושטים באיצטלאות דרבנן ומרצים למוסר וחסידות כל היום. והן הנה מכת מבזי ת"ח ומגלי פנים בתורה. ואם אמנם שוגגים הם וכונתם רצויה, אבל מה רב הוא ההפסד ומה גדול ההרס בבית המדרש. והנה לפעמים תולין עצמם על איזה סיפור המסופר על רבם אשר משמש אצלם לתמוך בטעותם ולהתמיד בדרכם המשובשת, והסיפור המתעה מרגלא בפומם ומתענגים בו ליהנות מביזוי ת"ח כאילו בפירוש ביזה גם רבם את ת"ח כולם וכי לדעת רבם המה לא ראו אור מימיהם וכאשר כתב כן במכתב לחכם תלמודי:

והנה יש יתרון לביזוי הנתמך על קבלה, כי אמנם כאשר יבזה על דעת עצמו אפשר לו לפעמים גם ליצר טוב ללחוש לו באזנו איזה מחאה, ואם לא לעצרהו ולשים מחסום לפיו, לא יבצר ממנו איזו רעדה בליבו ובכל אופן אין שמחתו שלמה וענגו נפגם, לא כן בהסתמכו על קבלתו מרבו הוא מספר בבחינת כל עצמותיו תאמרנה, ולבו רחב ספוק וגיל, חיכו ממתקים וכולו מחמדים לבזות החכמים בעולם הלומדים ואז הוא מכוון בו לפלוני ולפלוני ומשנן את לשונו להטעים דבריו לפני השומעים וכרוצה להשביעם כי יש בדבריו גם רמז לפלוני או לפלוני והעיקר שידעו שמדרך (הת"ת) [הת"ח] היא (אי אפשר להזכירו מפני איסור גידוף ר"ל) ואל יטעו עוד בשוא נטעה להכנע בפני תלמידי חכמים או להעריצם בלב. כי כבר אמר רבינו ז"ל כי לא ראו אור והנה כבר אמרו חגיגה כ"ב ב' ואם אתה אומר לו טמא, כלום משגיח עליך ולא עוד אלא שאם אתה אומר לו טמא אומר לך שלי טהור ושלך טמא.

ולו חכמו השכילו כמה מן החטא והאשמה סיפורים כאלה כי יוסיפו לדבר סרה על רבם כאילו ח"ו גם הוא כמותם בעוון המר הזה, וכאילו לא ראה לדברי הגר"ח בנפה"ח או ח"ו היה חולק על ישיבתו של רבא דרביה ועוד ועוד, ועוד הוסיפו עולה להנות מהעבירה ולדבר ברהב בשמחת לב להעליב מלאכי עליון ולשום לאל חכמי ישראל וקדושיו, עוד מלאם לבם לדרוש כזאת ברבים (עוד) [אוי] לאוזניים שכך שומעות.

וכמה מן הטפשות ללמוד הלכה מפי מעשה פרטית, וכי אין אנו יודעין כי יתכן שאיש אשר עסקו למוד התורה ויהיה גם שקדן ולפעמים מופלג בשקדנות ובכל זאת הוא ראוי לתוכחה ואף יתכן להוכיחו בעוז ולהגיד כי עדין לא ראה אור, ואמנם פעולת שקידה מופלגת איננה מבטיחה את בעליה שם תלמיד חכם כי יתכן כי לימודו באופן שטחי ולא זו דרכה של תורה באמת כי עיקר סגולת התורה לעמלים בה בעיון עמוק, ולא לעמלים במעשה זמרת הגמרא. ולפעמים סיבת הדבר בחסרון רב שלא למד לפני חכמים ולפעמים חלקו רע שלא חונן בכשרון מספיק, ולפעמים מפני קלקול המידות בקלקול מרובה ולפעמים יחסר לו יראת שמים וכיו"ב. והנה כשבאין ללמוד הלכה חמורה כזו, רבת האחריות שכל גופי תורה תלויין בה הלא קלות ראש אסור בזה בהחלט. ואמנם בהיות לבם חומד למשפט המעוקל הלזה לא יתנו לב לדעת עד כמה אין מכתב רבם מספיק לחרוץ ממנו משפטם, בהיות מהותו של זה שהמכתב כתוב אליו עלומה מהם, ובזדון לבם יגדילו את ערך זה האיש שהוכיחו רבם, ויתארוהו חכם וגדול הדור, מופלג בצדקות ובחסידות ולומד תורה לשמה וכל זה בשביל [חפצם הם] לגמור עליו את ההלל שלא ראה אור מימיו. ובשביל זה, אולי בשביל שאינו יודע לבזות ת"ח, או בשביל זה עצמו שהוא חכם, או בשביל שהוא שקדן, או בשביל שאינו מרבה בשיחות בהגיונות בדויות, ואם יקלו בגדלות האיש המוכח מרבם הלא לא יוכלו להוציא את המסקנות הדרושות להם. לזאת יתחילו בשבח שבשבחים ולסיים בגנות כאוות נפשם הזדונית.

כאלה וכאלה מנת חלקם של בני אדם שעזבו חכמת ההלכה מקור מים חיים ויתנו לה כתף סוררת.

והשמר נא אל ינעם לך חברתם, ואל תתאו למטעמיהם, הדבק נא בהוויות אביי ורבא ומינה אל תזוע הפוך בה והפוך בה דכולי בה.