|
כשהשמש טרם הקיצה משנתה אני מוצא את עצמי שוב מול הים, אורג רשת של חוטים סמויים, דקיקים, שקופים, מתוחים היטב. כשיעלה האור השמש תזרח דרכם, ואז ייעלמו כהרף עין, יהיו רק זיכרון מתוק עדות לאהבה שחשקה נפשי.
אני חולם עליה, מושא אהבתי, איך היא תעמוד מולי בשמלה לבנה, משפחותינו צופים בנו בעיניים מלאות התרגשות. מבטינו יצטלבו, אני ישבור את הכוס והיא תשתדל לא לאבד את הראש.
אבל, רגע! אם לא הייתי יודע במי המדובר, הייתי בטוח שמדובר במישהו אחר לגמרי ולא בי.. שנפשי נקייה ושחוויות מהסוג הזה טרם חוויתי. ובכל זאת, משהו שונה כאן. מעבר לחשקים, התקוות והמאווים שזהים לאלו של אחרים במעמדי, זו לא הפעם הראשונה שאני מפליג בספינת האהבה... אלא השנייה..
האם הפעם יפעל הקסם? האם זו תהיה החתונה האחרונה והקסומה, או שמא נשמע שוב את שלושת המילים המבעיתות: מגורשת, מגורשת, מגורשת.
בפעם הראשונה אנחנו מקווים שהחתונה הזו תהיה גם האחרונה, ושנצעד בראש מורם וביד מחבקת לצד אהובינו עד סוף ימינו. כשהמציאות חזקה מהחיים אנחנו מוצאים עצמנו מחוץ למשחק כגרושים, וכמו במונופול מקבלים כרטיס בו כתוב "התחל שוב מההתחלה", ומתחילים מחדש. אלא, שבמקרים האלו ההתחלות קשות בדיוק באותה מידה כמו קודם, ואפילו יותר.
כשמגיעים לצומת הזה חלקנו יצהירו "לא נתחתן עוד לעולם" נכשלנו, לא מצאנו שפה משותפת, ויתרנו, התגרשנו. בשלב הזה רובנו נניף דגל לבן. "נכנענו" נצהיר, ולא ללב. כעבור זמן מה, האופטימיים שבינינו לא יאמרו נואש ויתנו עוד הזדמנות למוסד הנישואין.
התרבות סביבנו לא עוזרת, שכן גירושים ונישואים מחדש הפכו לצערנו לתופעה מקובלת ושכיחה. אפשר למצוא לא מעט זוגות שמתגרשים ומתחתנים שוב כשהשיקול לא להישאר לבד הוא הדגל המונף לנגד עיניהם.
חלק קטן מתחתן עם אותו בן או בת זוג שוב, מתוך מחשבה שהפעם יעשו זאת נכון. החתונה הנוספת עבורם היא עוד הזדמנות שהם מעניקים ליחסים ולעצמם.
אישית קשה לי עם אלו שמתחתנים בגלל הסיבה הזאת, נכון הבדידות קשה ומעיקה לפעמים, אבל לא זו הסיבה לדעתי שבגינה מתחתנים שוב..
כששומעים על חתונה שניה עולות הרבה שאלות, ביניהם האם נכון לשאוף לזוגיות כה הדוקה גם אחרי שהפרק הקודם בחיינו הסתיים ברע? האם בזיווג שני כבר מתפשרים הרבה יותר (כמו בבדיחות המוכרות) וכבר לא כל כך מחפשים את האהבה?
החתונה לא מאבדת מערכה המהותי והרוחני, גם בפעם השניה
לדעתי זוגיות טובה היא לדעת לקבל את האחר כמו שהוא, ובלי ציפיות, וכן לקבל את עצמך כפי שאתה, לשמוח במה שהאחר נותן לך ולא לשכוח לרגע להעניק ולהמשיך להעניק...
בפעם הראשונה זה לשבת מול הים ולחלום על משהו לא מוכר...
בפעם השניה עבורי זה עדיין לחלום, לקוות, אבל לא רק להביט על הים, אלא לראות את הגלים, לפעמים את הסערה, ליהנות מלהשתכשך בהם, להיות בתוכם, להשתלב בהם ולא לתת לעצמך לטבוע .
אז מה השתנה בי מאז הפעם הראשונה? עכשיו זה משה יותר מנוסה ופקח, שמכיר את עצמי טוב יותר, אוהב את עצמי יותר, והכלי שבתוכי ריק מעצמי כך שאוכל למלא אותו באחרת. משה של היום יותר מכיל ומקבל, פחות מפחד, יותר נינוח עם עצמי ועם הסביבה.
בשבילי הפעם השניה היא הפעם האחרונה. לא יכולתי לדעת זאת בוודאות בפעם הראשונה בו הייתי נשוי, אבל היום יש בי תחושה מאוד חזקה שזהו הפרק האחרון.
בתהליך הגירושין שלי למדתי מה זה קבלה ונתינה, מה זה ויתור והתחשבות ערכים שתרמו לי כאדם ואני מקווה שגם בזוגיות.לקראת הפעם השניה, להבדיל מהפעם הראשונה, אתה הרבה יותר ריאלי הדמיונות מסביב מתפוגגים, המהות הוא הזיווג עצמו. החופה זה טקס מאוד מרגש ורוחני, (ודברים גדולים נכתבו על כך) ולא ארצה לוותר על זה גם אם קשה וארוכה היא הדרך.
אני מגיע לתהליך של מציאת בת זוג וחתונה שניה בעיניים פקוחות, היום אני חי יותר במציאות מאשר בדמיון. למדתי לאהוב את המציאות והקרקע עליה אני דורך. אני אוהב ומקבל את עצמי יותר מתמיד ומביא את עצמי לקשר באופן שלם. פעם הייתי קשוח מבחוץ ורך מאוד מבפנים, היום אני יותר מאוזן, אוהב יותר, חומל, ופחות מתעסק באגו ובעצמי.
נשים בעלות עושר אינטלקטואלי תמיד עשו לי את זה. היום חשוב לי גם הערך המוסף שתביא איתה בת הזוג לקשר, חשוב לי גם הפתיחות, הרגישות, מידות טובות שירכיבו את אופייה ,מודעות עצמית. היא לא חייבת לעבור את אותה הדרך כמוני, אבל חשובה הדרך שעברה עם עצמה, הגדילה, והפתיחות לקבל וללמוד.
שיגרה היא בעצם ברכה
גם הדרך בה אני נותן מעצמי השתנתה לטובה, למדתי להעניק כמו שהאחר היה רוצה לקבל, ולא כמו שאני הייתי רוצה לקבל, לצאת מעצמי ולראות את האחר ולהיות רגיש לצרכים שלו. פעם הייתי עסוק בחישובים ותחושות שאני לא מקבל מספיק בהתאם לנתינה שלי. היום נתינה וקבלה הם חלק מהעבודה העצמית שלי, חלק מההתמודדות.
שיגרה
שיגרה זה מבורך וסוג של ביטחון, כמו בית שמייצר תחושה חמימה. גם בהתנהלות יום יומית, אין יום שדומה לאחר. בתוך השגרה חשוב לא לקחת את החיים כמובן מאליו. אשתדל לזכור על בסיס יום יומי שמדובר במתנה שניתנה לי.
יש זיק בעיני כשאני מדבר על אהבה, יש בי חיות כשאני מדבר על ההשתוקקות לזוגיות. עדיין לא אבדה לי התקווה, אני חש כי אני התקווה בעצמי, ואף גדולי הציניקנים שממהרים להספיד זוגיות באשר היא לא יוכלו לי.
מההתבוננות בנושא אני יוצא עם כמה מסקנות: אהבה היא רגעים שחולפים וחוזרים, אבל אחרת. כמו מנגינה הנצמדת לתא במוח ולא עוזבת נשמע אותה בפעם הראשונה, השנייה ונרצה אולי לתמיד. כשמשקיעים בה מגלים שהמעטפת פחות חשובה, ושניסיון הוא לימוד חשוב.
החליפה והכובע לא חייבים להיות ספאץ כמו בפעם הראשונה, החתונה לא חייבת להיות אירוע נוצץ ורב משתתפים. העיקר הוא התחושות עצמם, בדגש על שתי האנשים שהחליטו לקשור את סיפור חייהם יחד, התקווה להצליח לחיות בחברות ובאהבה.
זה הרצון לחיות את החיים בצורה הכי טובה שיכולה להיות, שעוזר להתגבר על הפחד מכישלון נוסף. במציאות, כמו במציאות, חייבים להתחיל מהתחלה, בלי קיצורים ובלי הנחות, במיוחד לא כשמדובר בחיים שלנו.
חתונה בפעם השניה היא הבטחה, כמו בראשונה, ללא שום ערבויות. על מנת לשנות את פני התמונה עלינו להשתנות בעצמנו, והלימוד והניסיון שלנו הם העיקר, שיעשה את ההבדל.
אז האם פעם שניה היא הפעם הנכונה? לא בטוח, מה שבטוח שאם נרצה באמת ובתמים אהבה, היא תגיע אלינו גם בפעם השניה. | 
