קרייריסטיות בע"מ

גולדה מאיר פעם אמרה:
"בעבודה, את חושבת על הילדים שהשארת בבית, בבית, את חושבת על העבודה שלא סיימת. מאבק ניטש בתוכך,
ביתך נקרע."
למרות שדרך כלל אינני מחבבת את אמרותיה של אותה גולדה, באופן מפתיע אני מזדהה עם מילים אלו. כיום לגיטימי שאשה תבנה לעצמה קריירה ותשקיע בה רבים מיכולותיה וכוחותיה, דבר שלכשלעצמו ממש חיובי. אך מה חבל שעל מזבח אותה קריירה היא מקריבה חלקים נכבדים מהזוגיות שלה, מגידול הילדים, מתפקודה כאישה בבית, אצטרה אצטרה.
ואני תוהה, כמה מקום יש לייחס לכל אחד מהתפקידים, משום שמחד, רצוי שאישה תמצה את עצמה ואת כישוריה ותסייע בכלכלת משפחתה (אופס, סליחה, הוא יסייע לה, היא המפרנסת העיקרית), ומאידך, מה חטאו ומה פשעו אותם זאטוטים
סמוקי לחיים/זבי חוטם שנאלצים לגדול עם אמא לא זמינה? ואיך ניתן לנהל זוגיות נורמלית כאשר האישה שבויה במסלול המתיש של משרד-מטבח-אולטרסאונד?
אחח... קונפליקט סבוך.