זינג-מן

ירד היורה, נרטבה האדמה הטובה והאיכר לפני עלות השחר אמר ''מודה אני'' וירד לרפת לרתום
את השור לחריש הראשון. לקחו את המחרשה, פת לחם וכד מים. העלה האיכר את העול על צוואר
השור, ויצאו לשדה. והזבוב התיישב על גב השור. רתם האיכר את השור למחרשה בירך את האל וקרא
בשמו, נעץ את המחרשה בקרקע והחלו לפתוח תלם. האדמה עדיין קשה, השור יגע, האיכר דוחף.
והזבוב? ירד מגב השור ועקצו היכן שהזנב מתחבר לגב. השור עצר, הניף זנבו לגרש את המציק
והאיכר קלל ונעץ בו את המלמד. בכה השור. ירד הזבוב משם ועלה על מצח האיכר הרים האיכר ידו
להכות בזבוב, התהפכה המחרשה, שוב קילל האיכר  הרים את המחרשה נעצה
בקרקע האיץ בשור וכך המשיכו השלושה בשלהם. השור סוחב בעול, האיכר דוחף את המחרשה והזבוב
מטריד, מזמזם עוקץ ולא מרפה. ירדה השמש. בערב חזרו: האיכר לקערת המג'אדרה ותה, השור לתבן
ולקש והזבוב חזר לגבירתו בערימת הזבל.
התנפלה הזבובה: ''היכן היית בטלן שכמוך'' . אמר הזבוב ''שתקי מטומטמת
אני חרשתי כל היום להביא לחם לאדם, קש לשוורים וזבל לנו הזבובים.'' התפלאה הזבובה:
''והאיכר והשור מה הם עשו שם?'' אמר הזבוב: ''הם? הם רק הסתובבו שם כל היום האיכר קילל
ודקר והשור סתם הפריע .''