ביקורת פנימית / חיצונית, ומה שביניהם אם ישנו
אעתיק כאן הודעה שכתבתי לפני חודש, כפתיח לדיון.
לא אחת הואשמתי כאן בתגובות של 'אד הומינם', שאני קובע את עמדתי לפי הדובר, ולא לפי הדברים. ואכן, גם בלי לגלגל עינים בצדקנות מעושה ומאוסה, ניתן להודות בכך שיש צורך לשפוט את הדברים במנותק מהדוברים. השאלה היא רק אם יש גבול לכלל הזה, או שהוא תמיד נכון.
כשנזפו בי, כאמור, לא פעם. טרחו להדגיש לי גם שאני מחלל את הניק. וכי מה זה 'לומד מכל אדם' אם לא אמירה ברורה שאני מוכן לשמוע מכל אחד, בלא פסילה מראש?! התשובה שנהגתי לשלוף היא, יש כאלו שאני לומד מהם מה לא לעשות.... זו כמובן רק בדיחה. השאלה האמיתית היא, מה עם 'קבל האמת ממי שאמרה', זה ערך יהודי, לא?
התכוננתי לבצע חיפוש באיזה מאגר, יש לי אינטואיציה חזקה שכבר אמצא אסמכתא לפרש את המשפט הזה שלא כפשוטו. אבל בינינו, וכי אנחנו עוסקים כאן באסמכתאות? ניתן לפרש כל דבר איך שרוצים ועל מה שרוצים.... אני למשל חושב שהכוונה האמיתית של הכלל 'קבל את האמת ממי שאמרה' הוא: תקבל את האמת אבל תזכור מי אמר... וגם זה רק לאחר בדיקה, רק את האמת.
נאמנים פצעי אוהב, נעתרות נשיקות שונא. מה זה משנה בעצם? נשיקה היא נשיקה היא נשיקה, כמו השטר של הרב שך... ופצע הוא פצע הוא פצע. האם הנושא הוא רק מה כוונת הנותן? אולי כשאנו יודעים מי הנותן אנו יודעים גם לאן זה יוביל? אולי כשאנו בודקים אם הוא אוהב או שונא, אנחנו יכולים לקבוע איזה מודל, מה הולך לקרות בהמשך?
ואם מישהו מבקר אותנו עם קצף על השפתים, מתוך שנאה וטינה, אבל הוא אומר דברים נכונים, לפחות במידת מה, צריך להיות אכפת לנו מי האומר? או שאנחנו צריכים להתעלם ולדון את הדברים לגופם, ואם יש בהם שמץ של אמת, ולו חלקיק, אנחנו צריכים לאמץ אותם אל ליבינו באהבה ובחדוה, ולנשק את רגלי האומר? אה, זו דמגוגיה? מה קובע מה היא דמגוגיה? טוב, לזה בודאי יש תשובה. פשוט צריך ללמוד את כללי הלוגיקה הטהורים.
ואם מישהו מחמיא לנו, באמת, 'אתה לא כמו כל האלו, אתה מבין ענין'. והמחמאה הזו נופת צופים, מסריחה מאינטרסים עד לב השמים. גם אז אנחנו צריכים להתעלם מזהותו של האומר, וליהנות מ'נשיקות שונא'? היכן עובר הגבול?
מותר לתהות, בלי לשנוא, בלי לאהוב.
ומה אתם אומרים? האם יש לקבל כל ביקורת, ולבדוק רק את תוכנה? או שמא לא לקבל אף ביקורת. או לקבל רק ביקורת ממי שחפץ בטובתינו?
 |
|
|
