קרבי זה הכי, אחותי - הרהורים בימי בין המיצרים

(הועבר אלי במייל - לא אני כתבתי)

עזבתי את בית הכנסת שלי בדיוק כשהתחלתי
להרגיש שהמבטים החודרים של
הנשיםהמבוגרות בעזרת הנשים, מצליחות לחדור גם
לתפילתי ולהפריע לי להתרכז.
המבטים השותקים האלו עלי, המנסים למצוא סוף
סוף מה לא בסדר אצלי שעדיין
לא התחתנתי, אלו שרועמים יותר מאלף מילים,
גרמו לי ללכת.

אז עזבתי את בית הכנסת ומצאתי לי אחד חדש, עם
תפילה עוצמתית כזו שמרעידה
את הלב, ובלי נשים שישפטו אותי בחומרה.
בבית הכנסת החדש שלי, העולם שייך לצעירות,
שמחתי.
הגעתי כמעט ראשונה לעזרת הנשים, לבנה וחגיגית,
והתחלתי לקבל פנים של שבת.

אלא שכעבור דקות, ההתרגשות הראשונית שלי החלה
להתערער.
אחת אחרי השנייה הן החלו להיכנס לעזרת הנשים.
פנים מוכרות - החברה
מהתיכון, אחותה הצעירה, זו שהדרכתי בתנועת
הנוער עוד בהיותה בכיתה ד´,
ועוד... כאשר המשותף לכולן היה - שכולן היו
עטופות בכיסוי ראש ומלוות
בבטן הריונית בשלב כזה או אחר.
בוודאי שהייתי שמחה לראותן במציאות אחרת,
כאשר גם אני עטויה בשביס אצילי
ומלווה בכמה מילדיי, אבל זה לא היה כך.

באותו הרגע, עם הסידור בידי והשמלה החגיגית,
והשיער היפיפה אך הגלוי לעין
כל, שזועק לכל העולם שאני עדיין לא, הרגשתי
שאני מרוקנת מכל, עטויה בדבר
אחד בלבד.
המפליא הוא, שהדבר הזה הצליח למלא את כל כולי
בעוצמות שלא הכרתי - כי
הדבר הזה, שעטף אותי ברחמים בעת הזאת, כשהן
נכנסו בזו אחר זו, מדגמנות
חיים מאושרים, היה לא אחר מאשר - ד´ יתברך.

באותה העת, הרגשתי קרובה אליו יותר מאי פעם.
הרגשתי שהוא איתי הכי קרוב
שאפשר, הכי אמיתי שהרגשתי מעולם, ואולי כמו
שהן לא ירגישו אף פעם.
חייכתי חיוך ענקי, בלתי מוסבר.
ואז הוא לחש לי: "מתוקה שלי, בך בחרתי להשתתף
איתי בצערי, בצער השכינה.
רק את, שיודעת מהי הרגשה של בדידות אמיתית גם
כשכל הבית מלא חברים,
שמבינה מהי גלות, למרות שיש ברשותך שני בתים
(אחד של ההורים והשני עם
החברות בדירה השכורה), את - שמרגישה את הצער
הזה של להיות רחוקה מבן הזוג
שלך, צער
שהולך ומתעצם מיום ליום... רק את יכולה לבכות
איתי בדמעות אמיתיות על
שאין לי בית (בית מקדש), על שהשכינה (בת הזוג)
בגלות, ועל שרבים מהבנים
שלי רחוקים ממני ולא מכירים אותי עדיין... רק
את, בך בחרתי לתפקיד הגדול
הזה, לבכות איתי יחד...".

שמעתי את ד´ מדבר איתי והבנתי למה יש היום כל
כך הרבה רווקים ורווקות,
ולמה אולי דווקא הטובים מבינינו.

נזכרתי שלפני מספר ימים יצאתי לבית קפה עם כמה
חברים, כולם זוגות נשואים
עם פז"מ מכובד וילדים.
הם דיברו על משכנתא וכסף וטיטולים באותה
ההתרגשות בה אני וחברותיי
הרווקות, מתפללות להקדוש ברוך הוא.

כשנזכרתי בזה, הבנתי למה ד´ צריך אותנו,
הרווקים, למה הוא מעכב לנו במעט
את החתונה המיוחלת (שגם היא תגיע ממש בקרוב).
הבנתי שהוא בעצם גייס אותנו איתו לשירות קרבי.
וקרבי זה הכי, אחותי...

כי אם כולם יתחתנו מוקדם, מי יבכה עם ד´ יתברך?
מי יתחנן אליו להחזיר את בניו הביתה?
מי יבקש ממנו בדמעות שישוב אלינו במהרה?

רק מי שידע בחייו גם הוא צער של גלות והמתנה
וכאב שאי אפשר להסביר במילים.
"כשאת בוכה, בתי שלי, אני בוכה איתך" הוא לחש לי
ונתן לי נשיקה. "יחד
נביא את הגאולה!"

יהי רצון שנזכה שימי אבל בין המצרים יהפכו לנו
לימי ששון ושמחה עוד השנה.
מוקדש לכל מי שעדיין לא זכה לפגוש את החצי
השני שלו. דעו לכם, זה קרוב מאי פעם.
ואם לפעמים אתם מרגישים קצת רחוקים - תדעו שזה
רק מפני שזה ממש ממש קרוב.
כי כמו שרבי נחמן מברסלב מתאר בסיפור "הלב
והמעיין" - דווקא את מה שהכי
קרוב אלינו - אנחנו לא מצליחים לראות.. .

קטע חביב ונחמד. אבל הסיבות שיש רווקים ורווקות הם לא כדי שיהיה מי שיתפלל לה' אלא בגלל שיש בררנים/יות. שמנים/ות. מכוערים/ות. מחקו את המיותר, ו/או השלימו את החסר.
בנוסף לא ברור מה הקשר של הכותרת לכתבה.

_________________

ליטאי, אתה בררן, שמן או מכוער?

רק רציתי להעלות את זה פה. .שלחו לי במייל וראיתי שכבר הקדימו אותי...הזדהתי עם המילים....צלש לאלמונית..!