צעדתי לאיטי אחרי יום מעייף, רוח קרירה נשבה בחוץ, לא מיהרתי מידי, עטופה במעיל חם, ואוזניות באוזני, צעדי הוחשו אט אט, לקול קצב המנגינה הבוקעת, ואז, היה נדמה לי שראיתי מישהו מוכר, הסתובבתי באינסטיקט, גם הוא הפנה את ראשו אחורנית, זה היה הוא. תמיר, נאה ואצילי מכל האנשים בעולם, א"א אפשר היה לטעות בו, אותה היציבה הגאה והזקופה, אותה הטיית הכתף, אותו המבט השובה לב, גומת חן קטנה, עיניו ,שהיו לי ים של רוגע ושלווה, אלו, שתמיד אהבתי להביט בהן ולדלות את מסתוריו היו פקוחות בתדהמה,
שתיקה טעונה עמדה בחלל, הוא סקר אותי מרגל עד ראש, " לא השתנית" הוא כאילו אמר, חיוך דקיק הסתמן בפניו, עיני שוטטו סביב סביב, מנסות בכוח להאחז במשהו, חיוך ביישני היה תלוי על שפתי, רציתי לברוח. הזכרונות הכו בי גלים גלים, הבזקי רגעים, אוהבים וגם כואבים, הוא הסיר מבטו ממני, מתעשת, נענע בראשו, מנסה לגרש יתוש דימיוני, עיניו שוב הורמו לרגע, כאב דקיק חלף בהם, הוא מלמל "שלום" חטוף, מתנצל ונעלם
שוב.
|
|
