מבדק עצמי: האם השקפתכם מושפעת מהנצרות? נסו לענות.

הולכים הם זה לצד זה בחוצות העיר, חולפים הם על פני שווקים ובעלי אומנויות, המון אדם אץ ורץ, הרחובות גועשים ורועשים ממסחר פורה ומשגשג. הם מביטים, מתבוננים, ושותקים. כך הולכים הם כברת דרך.

לפתע פונה הנזיר אל הרב, הרואה אתה את מה שאני רואה? מה הינך רואה? משיב הרב בשאלה. אני רואה המון אדם ובהמה רבה, שקוע מעל לצוארו בעולם חומרי מגושם ונפסד, מכלה את חייו בהבל ורעות רוח, מטמא את נשמתו הטהורה בסחי ומיאוס, ומאבד את תקוות עולמו לנצח נצחים.

שתיקה,

ממשיכים הם לצעוד בדומייה, כעבור מספר דקות פונה הרב אל הנזיר בשאלה, הרואה אתה את מה שאני רואה? מה הינך רואה? משיב הנזיר בשאלה.

אני רואה תל תלפיות הולך ונבנה, עולם שלם מתקדם ומתיישב, המון אדם יוצר, מחדש, ומרבה שפע ברכה בעולם, פסיפס של מעשי חסד קטנים וגדולים שמשתלבים לבניין נאדר, וכל זה נופח תקווה לעתיד מזהיר ולמימוש השלמות הנצחית.

שתיקה,

ממשיכים הם לצעוד בדומיה עוד מספר דקות, ואז סופק הנזיר את כפיו, וקורא כאלו לחלל העולם, כיצד אתה, שהינך טיפוס פסימי בטבעך, מצליח להפיק אופטימיות, ממה שאני, האופטימי בטבעי, תפסתי במבט פסימי?

שוב שתיקה,

ושוב פונה הנזיר אל הרב, תגיד, אפשר לשאול אותך עוד משהו, למה לא, משיב הרב.

כשאתה והאיכר השומע את לקחך תגיעו לבית דין של מעלה, מקומו של מי יהיה גבוה יותר? בבית דין של מעלה שלי, משיב הרב לנזיר, אני כלל לא בטוח מי יהיה גובה ממי, האם אני מהאיכר, או האיכר ממני.

מה? מתפלא הנזיר, ברור שמקומי שלי יהיה גבוה יותר. אני את חיי הקדשתי למען ההיטהרות וההתקדשות, ואילו האיכר שקוע בחומר האפרורי והימית את נפשו הטהורה.

שתיקה, כעת הנזיר שותק כמו לשונו נבלעה בגרונו.

אני גם יכול לשאול אותך שאלה, שואל הרב את הנזיר, בשמחה, משיב לו הנזיר.

לו היה בא כעת לפניך יהודי, ושאול אותך, מצאתי אוצר של זהב ויהלומים, ולפני הנראה לי מהחותמת שבגב תיבת האוצר, שהיא שייכת לפלוני. את אותו פלוני אני מכיר היטב, ויודע אני שהוא איש עשיר עד מאוד, אך רע מעללים, בעל לב אכזר, ונפש גסה ושפלה. מה חפץ הא-ל שאעשה, האם לא עלי לבכר לחלק את האוצר לאלמנות ויתומים, מאשר להשיב לפלוני את אבדתו? וכי לא חפץ הא-ל להענישו על רעתו, ולחמול על הנדכים ועל האומללים?

לפני שתשיב לי על שאלתי, ברצוני לומר לך כבר כעת, תשובתי על שאלה זו, תהיה בוודאות הפוכה מתשובתך.

אני, אומר הנזיר, הייתי מחפש לעשות צדק בעולם, ליישר את העוולות, ולתת לאיש כגמולו. לדל הייתי מעניק מתת ביד רחבה, ולעשיר רע הלבב, לא הייתי משיב את אבדתו. ולוואי ובכך תתוקן נפשו ולו במקצת.

ידעתי שזו תהיה תשובתך, משיב הרב לנזיר, ואכן תשובתי הייתה הפוכה משלך. אני הייתי משיב את האבידה על אתר, מידת הדין נוקבת את ההר, ואינה מתחשבת בשיקולים צדדים, ערכיים ככל שיהיו, צדק יושר ואמת כרוכים הם יחדיו, ובאם נפקד מקומו של אחד מהם, הרי שהעיקר חסר מכל הספר.

כעת זונח לחלוטין הנזיר את פלח השתיקה, תגיד, יש קשר בין שתי תשובותיך הראשונות לזו האחרונה? השקפת עולמך שרואה את אנשי העולם החומרי באור חיובי, ושאינה בטוחה בעליונות מקומך הרוחני על פני מקומו של האיכר, קשורה להוראתך להשיב את האבידה לאיש העשיר והרע?

בוודאי משיב הרב בניחותא, השקפת עולמי שזורה כחוט השני בין שלושת תשובותיי. נשגב מבינתי, מפטיר הנזיר.

תראה ידידי, אולי בכדי להשלים לך את תמונת עולמי בשלמות ייתר, אשאלך שאלה נוספת, ואזי אולי על ידיה ייזהר החוט המשולש הטווי בהשקפותי, האחוזות זה בזה בקשר אדוק בל יינתק.

מה דעתך, שואל הרב, מה משפיע קדושה על מה, בית הכנסת או הכנסיה על הבית הפרטי שלך, או שמא הבית הפרטי שלך על הבית כנסת או הכנסיה?

ברור שהקדושה נובעת מהכנסיה, ומשם היא משתלשלת אל בתי החולין של בני האדם, משיב הנזיר, ומוסיף, ברור לי כבר שאתה סבור ההפך, שהקדושה נובעת מהבית הפרטי לבית הכנסת, אך אני ממש לא מצליח להבין מדוע? כיצד קדושה יכול לנבוע מחומר עכור אל ביתו מבצרו של הא-ל.

הסכת ושמע, פותח הרב את דבריו......