חיכיתי עם תגובה מסודרת לטקסט של יאיר לפיד על ריקי כהן מחדרה מסיבה אחת ויחידה: אתמול, היום שבו התפרסם הפוסט בדף הפייסבוק של לפיד, חלה לא רק המימונה אלא גם צוין האחד באפריל. אמנם הערכתי שלפיד במעמדו לא לקח סיכון וניצל את זירת הפייסבוק שלו למתיחת ענק שתוציא אותו כל כך מגוחך, אבל עדיין סירבתי להאמין. ובטח שלא רציתי להיות חלק מהבדיחה. ובכן, השכמתי קום והדברים עדיין מונחים שם. שחור על גבי פייסבוק. כמחווה לטור האחרון שפרסם לפיד ב"שבעה ימים" שתיתי קפה והזלפתי על עצמי אפטר-שייב (זה הטקס שהוא תיאר שהוא מבצע לפני כתיבת כל טור, אחד לאחד). על הליווייס 501 ונעלי הטימברלנד שתוארו באותן נסיבות ויתרתי (אין לי. אולי לבעלה של ריקי כהן מחדרה יש). והנה אני מפשיל שרוולים. כשירות לקוראים המחלימים מפגעי החג אנסה לעשות את זה קצר; ממילא התגובות לטקסט של לפיד כבר ממלאות את כלי התקשורת.
שמו של תת המדור הזה בבלוגיה של "הארץ" נקרא "פוליטיקלי קורקט"; נדמה לי שמה שלפיד (צילום: מיכל פתאל) עשה לעצמו אתמול נכלל בקטגוריה של פוליטיקלי אנ-קורקט. אני לא מת על הנטייה לכנות כל התרחשות דרמטית לרגע כ"אירוע מכונן", אבל ייתכן שבקריירה הפוליטית של לפיד, הטקסט הלא ייאמן הזה שיצא תחת מקלדתו ייחשב במעין אירוע מכונן: היום שבו המוני בית ישראל הבינו עם מי יש להם עסק. למרבה הבעתה, הפעם כבר לא מדובר בבעל טור פופולרי, בפרזנטור לבנק הפועלים, במגיש תוכניות בידור וחדשות שרמנטי, ואפילו לא בקמפיינר מנצח או בפוליטיקאי מצליח שרושם הישגים קואליציוניים. לא חברים. זה הדבר האמיתי. האיש שכתב ברצינות תהומית על ריקי כהן מחדרה הוא שר האוצר שלכם. בואו נתחיל.
1. הטקסט כולו מדכא ממש ברמת הפופוליזם והשטחיות שלו. הוא נראה בדיוק כמו טור טיפוסי של יאיר לפיד ב"שבעה ימים". למעשה מתגנבת התחושה שלפיד מתגעגע למשרה הקודמת שלו. או יותר הגיוני, שזה מה שהוא באמת יודע לעשות, וכמו כל אדם נורמאלי – לשם הוא בורח כשנהיה קצת קשה. למעשה לפיד עצמו מודה בקושי שחווה במהלך דיוני התקציב ("היינו באמצע ישיבה רבת משתתפים שעסקה, כרגיל, בנסיון לסגור את הגירעון… על המסך הגדול הוקרן עוד טור אינסופי של מספרים"). אפשר להבין את המצוקה שלו. אפילו להזדהות איתה. מה שקשה לקבל הוא את הבריחה שלו לאותם משלים כה אופייניים, אותו ז'אנר מבית "באדולינה" או "האלכימאי".
2. הנה זה בא. שימו לב לא רק לתוכן אלא גם לצורת ההגשה.
אני רוצה שנדבר על גברת כהן", אמרתי לבכירי האוצר לפני כמה ימים. הם השתתקו, מופתעים… "מי זאת גברת כהן?" שאל מישהו מקצה השולחן. "ריקי כהן מחדרה", הסברתי, "היא בת 37, מורה בבית ספר תיכון. הבעל שלה עובד בחברת היי-טק במשרה לא בכירה, והם מרוויחים ביחד קצת יותר מעשרים אלף שקל בחודש. יש להם דירה והם נוסעים פעם בשנתיים לחו"ל, אבל אין להם שום סיכוי לקנות בעתיד דירה לאחד משלושת הילדים שלהם".
כמה חיוכים הפציעו מסביב.
"אנחנו יושבים פה", אמרתי, "יום אחרי יום, ומדברים על איזון התקציב, אבל התפקיד שלנו הוא לא לאזן גיליונות אקסל, אלא לעזור לגברת כהן". "אנחנו צריכים לעזור לה", המשכתי, "מפני שהיא זאת שעוזרת לנו. בזכות אנשים כמו הגברת כהן המדינה מתקיימת. היא זאת שמייצגת את מעמד הביניים הישראלי – אנשים שקמים בבוקר, עובדים קשה, משלמים מסים, שאינם שייכים לשום סקטור אבל מחזיקים על גבם את כל הכלכלה הישראלית. מה אנחנו עושים בשבילה? האם אנחנו זוכרים שאצלה אנחנו עובדים?"
החיוכים התחלפו במבטים מהורהרים.
אני לא יודע אם הסצינה הזו באמת התרחשה במדויק בפועל. אני כן יכול לנחש מדוע הפרצופים של אנשי האוצר הפכו למהורהרים. המחשבה שזו רמת הדיון שהם אמורים להתמודד איתה מעכשיו לבטח גורמת לאדם להיות מהורהר. אולי אף לבצע חשבון נפש. אולי לתהות "מה לעזאזל אני עושה כאן?". אני מניח שבשלב הזה הנוכחים בדיון לא ניחשו שהם בדרך להפוך לסטטיסטים, חלק מתפאורה שתקשט את הפוסט הבא של יאיר לפיד. ואני משוכנע שלאיש מהם לא היה את האומץ להגיד ללפיד בפרצוף את האמת.
3. ובכן, האמת היא שהבחירות נגמרו. הקמפיין הסתיים. בהצלחה רבה, יש לומר. עם ישראל, ואפילו מצביעיך הרבים, לא מעוניין יותר לשמוע ממך תעמולת בחירות. עם ישראל מעוניין בעבודה קשה ואפורה של נבחריו, כולל התמודדות עם גליונות אקסל וטורים של מספרים. כמובן שאין שום בעיה להציע מדי פעם הסתכלות שונה. לטלטל. לזעזע. זו אפילו מצווה. אבל זה לא יכול להיעשות בעזרת משל כל כך מנותק מהציאות.
4. אני בספק מתי יאיר לפיד היה בחדרה לאחרונה. אשמח להתבדות, וגם לדעת אם הוא פגש בפועל מקבילים לבני הזוג כהן. ברור שלפיד ניסה לייצר כאן את המסעודה משדרות שלו. האמת שיש פה משל יפהפה, אבל לא על כלכלת ישראל, אלא על הניתוק של לפיד. על הרקע המאוד מסוים שהוא מגיע ממנו. כל מי שעיניו בראשו מיהר לעדכן את לפיד שהזוג שהוא תיאר (הכנסה משותפת של 20 אלף שקלים בחודש) הוא זוג שמשתייך לעשירון התשיעי. מלמטה. בעברית פשוטה: לפחות ארבעה מכל חמישה ישראלים מרוויחים פחות. מה שטוב לטור דביק בעיתון או לתעמולת בחירות שמנונית הופך לבדיחה עצובה במציאות כשאתה מתיישב בכסא שר האוצר.
5. חשוב להזכיר: יש בישראל אנשים כמו בני הזוג כהן מחדרה. לרוב הם כמובן לא גרים בחדרה. הם גרים בפרברי יוקרה או ישובי "איכות חיים", ורובם הצביעו ליאיר לפיד. כפי שראינו, היו לא מעט כאלו. אלו אנשים בעלי זכויות, ולפיד צודק שעובדה שנטל המס עליהם גבוה. העניין הוא ששר האוצר לא אמור יותר לייצג רק את מצביעיו. הוא לא יכול להכפיף את כלכלת ישראל לאינטרסים, הממשיים והמדומיינים, של מצביעיו. הוא לא שר סקטוריאלי. שר האוצר מחויב לדאוג לכלכלת ישראל כולה, ולהבין שהיא מורכבת מעשרה עשירונים. הוא חייב לשלוט בנתוני היסוד. למשל העובדה שהשכר החציוני במשק הישראלי עומד על כ-6655 שקלים. זה הנתון החשוב, הרבה יותר אגב מהשכר הממוצע, מכיוון שהוא מבטא טוב יותר את מצבם של מרבית השכירים בישראל. לנאום לפקידי האוצר על זוג שכירים שמכניס 20 אלף שקלים בחודש, מחזיק בבעלותו דירה וטס לחו"ל פעם בשנתיים, זו המטפורה המושלמת לניתוק. זה בעצם מה שקורה כשמישהו כמו לפיד "יורד אל העם". הוא עצמו הרי מכניס כל חודש הרבה יותר, טס לחו"ל הרבה יותר, מחזיק בבעלותו שכיית נדל"ן מפוארת (ראינו את האח בנט שב ונכנס אליה בימי המו"מ הקואליציוני). אז כשהוא מבקש להציג פרופיל של עממיקו, זה מה שיוצא תחת ידיו. פחות מזה הוא פשוט לא מכיר.
6. בשלב הזה אני חייב לציין שעד כה כמעט ולא ראיתי אזכורים למקבילה מושלמת לפלופ של לפיד מהפוליטיקה האמריקאית. זה הרי בדיוק מה שקרה אשתקד למיט רומני בבחירות האחרונות לנשיאות ארצות הברית. כששאלו אותו מהי לדעתו "הכנסה בינונית" של אמריקאי, הוא נקב בסכום של 200 עד 250 אלף דולר. אלא שהשכר הממוצע של שכיר אמריקאי היה קרוב יותר ל-40 אלף דולר, וההכנסה החציונית עמדה על כ-50 אלף דולר. ככה זה עם מיליונרים. הם מנותקים מהמציאות.
7. בכל מקרה, אני מאחל לנערי האוצר שלא כל מה שלפיד מתאר שקרה בישיבות באמת קרה. בואו נסכם שעבור בריאותם הנפשית, אני משתוקק אפילו לדעת שכמו במקרה המריחואנה, הוא לא אמר אמת הפעם. אני מבטיח לא לטפס עליו אם יתברר שזה המצב. האפשרות השנייה היא שתיאור כזה נאמן למציאות:
אתמול התקיימה הישיבה הראשונה על גברת כהן. המסך הגדול נותר מגולגל, לא הוקרנה שום מצגת, רק ישבנו ודיברנו. כולם הביאו מהבית ניירות עם רעיונות ומחשבות והצעות. דיברנו על החינוך שמקבלים הילדים של גברת כהן (ועל זה שאין יום לימודים ארוך בבית הספר שהיא מלמדת בו), דיברנו על טיב השירות שהיא מקבלת בכל פעם שהיא נכנסת למשרד ממשלתי, על זה שהילדים שלה כבר לא בטוחים שהם רוצים לחיות בישראל, על העובדה שמערכת הבריאות סביבה קורסת ושאין לה אפשרות לקנות כרטיס-משולב לתחבורה הציבורית.
והמשכנו לדבר. על זה שגברת כהן יודעת שאם יפרצו לה הביתה השוטר רק ימלא טופס לביטוח, על הצורך שלה בחיי קהילה, על כך שאין מספיק תחרותיות בשירותים הפיננסיים שהיא מקבלת, על זה שהיא מרגישה כמו מטומטמת מפני שכולם סביבה מעלימים מסים ורק היא משלמת הכל.
כאזרח ישראלי אני מעדיף להאמין שישיבות אסטרטגיות של שר האוצר החדש עם בכירי משרדו לא גולשות לפופוליטיקת בחירות מתפזרת ושטחית שכזו. אחרת מצבנו באמת גרוע. וכבר לא ממש משנה אם אנחנו זוג אמיד מהעשירון התשיעי בשוהם או רמת אביב ג', זוג שכירים פחות אמיד מחדרה האמיתית, עצמאי קורס, אקדמאית מובטלת, גמלאי, אם חד הורית, ערבי או חרדי. בטקסטים קודמים שפרסמתי כאן הבעתי דאגה מפוליטיקת הפייסבוק שמשתלטת על חיינו. הפעם אני רוצה להודות לפוליטיקה הזו. המצב קשה, אבל האמת תמיד עדיפה על האשליה. אשרינו שנחשפנו לטקסט של לפיד כבר בתחילת הקדנציה. היום הוא השני באפריל. אחיזת העיניים הסתיימה, המסכות ירדו. זו הרמה הנוכחית של שר האוצר שלנו. אנחנו חייבים להחזיק אצבעות, לו ולנו, שהמצב ישתפר במהירות.
