חרדים באקדמיה – האתגר

 כרטיס ביקור:

הרב נחמיה שטיינברגר, בוגר ישיבות מערבא אור ישראל ומיר ברכפלד.למד בכולל 'נחלת אי"ש' שעל יד "בית מדרש טהרות" בירושלים. בעל תואר בחינוך ממכללת בית וגן, ורב ומנהל בית הכנסת 'אהל יצחק' בטלביה.

משמש כמורה לתנ"ך בישיבה החרדית-תיכונית "חכמי לב" וכדיקן הסטודנטים במכינה החרדית של האוניברסיטה העברית, המנוהלת על ידי הרב מנחם בומבך. כשהוא משלים תוך כדי כך תואר שני במחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. הריץ במשך תקופה את תכנית 'מכון אילן' שהגישה בחורי ישיבה לבגרות.

הראיון עוסק במפגש שבין הישיבה ובוגריה לעולם האקדמי, שם נמצא הרב שטיינברגר כמעט בכל כובעיו. בתפקידו כדיקן הסטודנטים במכינה החרדית הוא אחראי על הפן האקדמי ועל הניהול השוטף. פיקוח על המורים והתלמידים, על התיפקוד הלימודי וההתקדמות בלימודים. על המשמעת הנוכחות המבחנים והציונים, ואפילו על קשר אישי עם כל תלמיד ותלמיד. את המדיניות מתווה ראש הקמפוס הרב מנחם בומבך, שגם מקבל את ההחלטות ומוביל את התכנית ואי"ה נראיין אותו בהזדמנות אחרת.

———-

הרב שטיינברגר, בעולם כולו מתפשטת כיום יותר ויותר התפיסה שאין קשר בין תואר אקדמי לפרנסה. אמנם לא חוזרים מהר כל כך ליזמות פשוטה מהסוג שאפיינה את אבותינו בגולה, אבל מבינים שהשכלה אינה בהכרח, בלשון המעטה, הדרך הנכונה לביזנס. בציבור החרדי אפילו זה המצדיק את הצורך ברכישת השכלה, הנימוקים אינם 'לשמה' אלא משום הצורך בפרנסה וההבנה שבעולם מודרני אי אפשר להתפרנס ולהחזיק משפחה ממשכורות של צווארון כחול. לא מזמן נוכחנו שהאדמו"ר מבעלז התבטא ברוח כזו. יכול להיות שאנחנו מפגרים אחרי העולם? ואנחנו מפנימים עכשיו דבר שהם כבר דוחים?  למה צריך השכלה גבוהה, האין די בחינוך טכנולוגי ברמה גבוהה?

 האמת צריכה להיאמר שהמחלה בה חולה החברה הישראלית 'עודף אקדמיזציה', משפיעה אף על התפיסה של הצעיר החרדי. ישנה אמונה רווחת שתואר אקדמי הוא הערובה היחידה להשתכרות נאותה. ההשלכות של תפיסה זו הן זרימה בלתי מבוקרת של מבקשי תואר לכיוון האקדמי. במצב זה ישנם רבים אשר מטבע הווייתם אינם מתאימים לאקדמיה ומקומם בעבודות צווארון כחול. אני חושב שיש מקום להכשרות מקצועיות וטכנולוגיות להנגשת מגוון רחב של מקצועות המתאימים לאנשים השונים.

כיון שרוב המסלולים האקדמיים לחרדים אינם ברמה גבוהה, הרי שרבים מהתלמידים הללו יכולים לשרוד את התארים הללו. בין אם מדובר במוסדות שעוברים הנגשה והקלות לתלמיד החרדי הממוצע ובין אם מדובר במסלולי לימוד שמעצם טבעם הם תואמים יותר לכישורים של בוגר הישיבה, כמו למשל לימודי משפטים. הבעיה מתחילה במוסד כמו שלנו שבו אנו מכוונים מאוד גבוה. כל תלמיד שנרשם אצלנו עובר ראיון שבו אנו מדגישים את הרמה הגבוהה של הלימודים ואת המחויבות הלימודית הנדרשת מהתלמידים. הסלוגן של האוניברסיטה העברית הוא "קשה, אבל הכי טוב". אנו מאמצים את הסלוגן הזה בידיים פתוחות. אנו מכוונים לעילית של החרדים שיוצאים ללימודים, לאלו שמוכנים לעבוד קשה ולהשקיע מתוך הערכה עמוקה ללימודים ברמה הטובה ביותר שזמינה לחרדים בארץ.

אגב, אחד האתגרים הקשים ביותר של האוניברסיטה ביחס לחרדים היא הנקודה שהעלית לגבי תארים מכווני פרנסה. האוניברסיטה תופסת את עצמה כ'מקדש ידע' שתפקידו לפתח את הידע לכשעצמו. אם על הדרך בוגר האוניברסיטה גם מצליח להתפרנס מה טוב. אך לא זו המטרה המרכזית. החוג למשפטים לא נועד להצמיח עורכי דין כי אם משפטנים.

הרב יהושע פפר והרב מנחם בומבך

התודעה החרדית ביחס לאקדמיה בדרך כלל אינה מקבלת את ההגדרה הזו, במכוון או שלא. למרות שמושגי הלימוד של "לשמה" מאוד מוכרים מהלקסיקון של בית המדרש הישיבתי שבו לא מצמיחים "פוסקים" כי אם עמלים על פיתוח הידע התורני. ההכרה בערכם של לימודים אקדמיים, גם כשהיא קיימת, עוסקת באפשרויות התעסוקה בלבד. יש מגמה חרדית של הכרה בערכה של האוניברסיטה לא "לשם שמיים" אלא מתוך הכרה שתואר אוניברסיטאי הוא מקפצה יותר בטוחה לשוק העבודה. הבעיה היא שזה לא תמיד נכון. בתחומים מסויימים כמעט ההיפך הוא הנכון, אבל גם אם לא נקצין לתחומים הללו, עדיין יש תארים שלא מסייעים רבות לפרנסה, וגם אם קיומם במסמך קורות החיים מועיל, צריך לשקול אם הוא מועיל מספיק כדי להשקיע בהם מאמץ רב כל כך.

הייתי חפץ להציג את הצד השני של המטבע, אם כבר הזכרנו את המחלה של 'עודף אקדמיזציה'. בתפיסה החרדית הקלאסית יש את ההיפך הגמור, דגש חזק מאוד על כישרון כדרך לקצר הליכים וזלזול בלתי מוצדק במי שהולך בדרך המוסדרת ורוכש כישורים באופן ליגלי. במסגרת השירות האזרחי עבדתי כשנתיים בישיבה לבחורים נושרים. כאשר הייתי משוחח איתם... להמשך קריאה: http://www.aguda-achat.org.il/articles/2459/