שמע קולנו

אתם מכירים את התקופות שאתם כל כך חלשים בביטחון, שאתם מעדיפים כבר להתרכז בכל דבר אחר בחיים: טיפוח עצמי, עבודה, חסד, לשמח חברות וכו', רק לברוח מהמקום הזה של לעמוד בתפילת 18, ולבקש מהשם עזרה במציאת הזיווג, ושיקל ושיושיע? לבקש על כולם רק לא על עצמי? כי כשאני מבקשת על עצמי אני כבר מכוונת את עצמי למקום הזה, ובאופן חצי רצוני מפתחת ציפיות, ופותחת את הלב בתפילה ובבקשה ואז יום אחרי יום, דייט אחרי דייט ובסוף חלישות הדעת, מפח נפש והלב שנפתח מתכווץ לו חזרה ומתפנה לעיסוקים רבים אחרים.  
ואז המחשבות שאולי לא מגיע לי כזה טוב?
או אולי השם מתכנן לי משהו אחר, להיות כמו הרבנית ברג ולטפל בהרבה יתומים?
ניגשת ל-18 והדמעות זולגות להן, כי אוזרת את הכח לבקש על התפילה, והכוונה, והתשובה, והגאולה, והאחות והשכנה, והחברה מהצבא ועל החברה מהמדרשה. ואז בשארית השאריות מבקשת גם על הזיווג שלי והדמעות מתגברות כי הזיוף צורב, כי אני תופסת את עצמי במקום כל כך קטן אמונה.

רציף..חבר טוב עוזר הרבה אבל לא תמיד...יש תקופות ומצבים שרוצים להעיף גם חברים טובים ..לא יכולים להסתכל ולדבר עם אפחד... מסכים עם כל מילה

בחיים יש עליות ויש ירידות, יש פעמים שאנחנו יותר מרגישים את הקירבה להקב"ה ויש פעמים שבהיפך. אני מניח שהפוסט הזה נכתב בימים קשים יותר, נקוה שבקרוב הכל יתהפך לטובה, ותרגישי חזקה יותר ושליוה יותר.