האם אתם ##רוצים## להתחתן??

אני חושבת שדרושה כאן הבחנה...
אני קטנה מכמה ניקים וניקיות כאן, אבל בכל זאת אני מקווה שיש לי מה לומר בנושא וימחלו לי המבוגרים ממני...

השאלה הזו, "האם אני בעצם רוצה להתחתן בכלל?" עולה לא רק למבוגרים. ממש לא.
היא נמצאת לדעתי אצל כולם. השאלה היא באיזו רמה.
גם לי לפעמים עולה הספק הזה. כשאני נקרעת בלימודים/במחויבויות אחרות.. ואני אומרת לעצמי: איך למען ה' אני אשרוד את כל זה בתוספת עוד בן אדם לדאוג לו, ועוד לחשוב עליו לפני? וזה עוד מבלי לדבר על ילדים...

לעניות דעתי, אני מחלקת את השואלים לחמישה סוגים:
1. אנשים תינוקיים  או אגואיסטים, שלא מוכנים לחשוב על לחיות בשותף...
2.אנשים בוגרים ומחושבים.
3. אנשים היסטריים/פסימיים/פרנואידים שמפחדים לחשוב על מציאות חיים שונה משינויים.
4. האלטער'ס למיניהם, (תסלחו לי כולם...) שכבר התרגלו לחיים ולמציאות "בטוחה" של עבודה/לימודים/מגורים ופוחדים פתאום לצעוד לעבר הלא נודע, עד שהם מוצאים חסרונות בכל פגישה שלהם...
5. ה"ירוקים" בשידוכים, הקצת פחות ילדותיים... שלא חושבים רק על שמלה/חתונה סוערת...

לפחות במקרים 1 ו4 הייתי מציעה ללכת לייעוץ מקצועי.
למרות שלא יזיק לאף אדם בימינו לדאוג לתמיכה בתקופת השידוכים ;)

אני אענה ישירות לשאלה הפותחת בלי להיכנס לדיון על התוכן.

לא. אבל לא אתנגד.

(ויש לזה רש"י תוספות וכו'...)

במקרה אצלי הוא ענה על הדרישות או יותר נכון החלומות וגם הרגשתי את התחושה "שזה זה", אולי ההרגשה הזאת הגיעה בגלל שהיה בו מה שרציתי ואולי זאת הייתה סתם הרגישה דמיונית........ אני לא יודעת אם זה נכון לחכות להרגשה הזאת, אני בעצמי התחבטתי המון בתורה רווקה על ההרגשה\שאלה הזאת ובגלל שהייתי יחסית צעירה בגיל אז החלטתי כן לחכות שההרגשה תגיע (והיה שווה) ייתכן שאם הייתי מתבגרת הייתי יכולה לסגור גם בצורה השנייה שכתבת.

בכל אופן שאומרים שידוכים זה משמיים ולפעמיים זה נשמע כמו עוד איזה משפט של נשוי שרוצה לעודד אבל באמת שבא לי לפעמיים לשכנע את כולם שזה נכון ואני הרגשתי את הקב"ה איך שהוא בעצמו היה השדכן שלי, איך הכול התנהל בצורה שרק להקב"ה יש רעיונות כאלה גאוניים :))