יש אימרה חסידית שבמיוחד בבין המצרים אפשר להתעלות ולהשיג את קירבת ה',
וימים אלה הם גבוהים ונשגבים עד מאוד.
לפי הקבלה חודש אב מכיוון נגד האות ט'
ואות ט' משמעו טוב,
הכל טוב והכל ברחמים,
ויש מצב לפעול בשמיים
שהכל יהיה ברחמים נגלים,
והתיקון שהיה אמור להיות לנו על ידי יסורים והסתר
יגיע לנו על ידי רחמים נגלים.
יהודי תמיד ידע לא לפחד ממה שיהיה היות והכל לטובתינו הנצחית, הכל ברחמים, ואנו מתפללים שהכל יהא ברחמים נגלים, אמן,
בעת חורבן הבית התגלה אהבתו של בורא עולם אלינו כששפך חמתו על עצים ואבנים, ומצאו את הכרובים כרוכים/מחובקים זה בזה,,
בית מקדש שני על מה חרב ?
בעוון שנאת חינם, ועדיין עוון זה מרקד ביננו.
זכורני כשהייתי ילד ונער צעיר, אז היו בין הילדים שבסביבתי טיפוסים שקצת דחו אותי, ופיתחתי נגדם רגשי דחיה ואפשהו שנאתי אותם, זו תכונה אנושית,
עד שפתחתי אחד מספרי ה"חפץ חיים" שגילה לי את האיסור הנורא של "לא תשנא את אחיך בלבבך",
ומי שהוא שונא את רעהו אז בכל שניה ושבריר שניה הוא עובר על איסור תורה חלילה,
הייתי אז נער צעיר, ואמרתי לעצמי ;
אם ככה אז אני לא שונא אף אחד,
התבוננתי בנושא הזה וזה בא לי אז בקלות,
כי השנאה לא היתה מושרשת בי,
'סתם' שנאתי מעט פה ושם,
ועד היום הזה - אינני שונא חלילה,
שנאה זה דבר אסור וזה מחוץ לתחום,
כולם אהובים.
וחשוב מאוד לחזק נושא זה,
ולחזק את העניין של "לא תונו איש את עמיתו", מכאן שאיסור תורה לצער את רעהו.
ונקנח באימרה יפה ששמעתי בשם אחד מגדולי המפרשים ;
נאמר בסוף מגילת איכה "כי אם מאוס מאסתנו, קצפת עלינו עד מאוד",
אז באו חז"ל והתקינו שיגידו אחר כך "השיבנו ה' אליך ונשיבה, חדש ימינו כקדם" כדי לסיים בדבר טוב,
נשאלת השאלה ;
האיך הנביא ירמיהו מסיים את מגילת איכה בפסוק לא טוב כזה של "אם מאוס מאסתנו, קצפת עלינו עד מאוד" ?!
אלא התשובה היא ש"קצפת עלינו עד מאוד" זהו ראיה שאין כאן "מאוס מאסתנו",
שאם בורא עולם קצף והעניש אותנו, אות הוא שבורא עולם אוהב אותנו !
כי מענישים 'ומתקנים' את מי שאוהבים !
כל כתבי הקודש מלאים באהבה העזה שבין ישראל לאבינו שבשמיים, ועד כמה הוא רוצה לגאול אותנו,
אלא שנחוץ שאנחנו נעורר את האהבה ביננו
עוד יותר ועוד יותר, ונזכה לגאולה ברחמים נגלים, אמן
נשלח מהאנדרואיד שלי
כתבת יפה.
, לאלה שלא מאמינים בבין אדם לחברו.
