כותב מאירוע, כותב מחתונה.
כותב מהלב, קצת כמו מכונה.
אולי קרה לכם, ואולי זה רק אצלי.
שבמקום עם הזוג לשמוח, בלב יש רק "למה לא לי".
איך זה שמתוך מלאי כל כך גדול של בנות, הקב"ה דואג שאצא רק עם הפחות מתאימות.
ידוע הדבר שטוב לכת לבית האבל מאשר לבית המשתה, אבל מה כשלאחרון השפעה זהה כלזה?
ולפעמים אני חושב שאולי העיקר לומר 'כן' מבלי להתעמק, אבל הלא על כאלו עובד בית הדין לבלי הפסק?
***
אחרי הפסקה מהכתיבה, וקצת אלכוהול,
התפניתי לחזור אל זה המכחול.
מעניין איך משתפרת התחושה,
אף שמדובר אך בלגימה.
אולי עדיין לא אבדה התקווה,
והנר בסוף המנהרה עדיין לא כבה.
אולי אי שם בכל זאת מחכה לי מישהי,
ויום אחד ערב שכזה יהיה שלנו. אישי.
מתפלל שהיום הזה לא ירחק,
כי מאגר הכוח כל כך צמק.
שישלח הקב"ה מישהי כלבבי,
מתאימה, מוצאת חן, ושמוצאת כל זאת גם בי.
ומי יתן שבליל השמחה,
אף רווק לא יכתוב כזו המגילה.
אמן!
נשלח מהאנדרואיד שלי
