בס"ד
המנהל המעופף-
-
-
היה מסמך חשוב,שעלה לי במאמצים כבירים,עד שהשגתיו, כשבסוף התהליך זה הצריך חתימה מהמנכ"ל

הבעיה שהוא היה ידוע כמבולגן בסדר גודל מפלצתי (ומאידך קשוח וסדיסט לסדר כשזה נוגע לעובדים...

)
כל משרדו היה מלא בערימות מסמכים וקלסרים.
הגעתי למשרדו וביקשתי "תוכל לחתום?ובבקשה אל תאבד את המסמך.הוא חשוב מאד והיה לי קשה מאד להשיגו..."אמרתי בעודי נועצת את מבטי בעינייו...במבט שאומר "אוי ואוי אם תאבד"

הוא כמובן דחה את החתימה,לצורך עיון ואני שוב ביקשתי בכל לשון של בקשה שלא יאבד.
הוא הבטיח "מילה שלי זה מילה.את המסמך הזה אשמור אין לך מה לדאוג..."אמר בטון בוטח.
אני?קיוותי לטוב...

עבר מאז חודש...ואני שכחתי מהעניין...
אך טלפון בהול בנושא הזכיר לי שוב את הנושא החשוב...
פניתי לחדרו של המנהל ושאלתי "חתמת כבר על המסמך החשוב?"
"איזה מסמך"?הוא ניסה להיזכר בעודו מביט על 2 מסכי המחשב במשרדו...
"המסמך החשוב ההוא..." אמרתי בלחץ כשקוצר נשימה קל עולה בי...
"מה איבדת אותו"?שאלתי במבט מאשים...
"הבטחת לי שלא תאבד אותו..."אמרתי בקול שבור..
הוא הרגיש חסר אונים מולי...ומול הלחץ שניבט בעיני

הוא התחיל לנבור במהירות בין ים המסמכים בשלחנו...
היו שם ערימות של אלפי מסמכים על שולחן אחד

הסיכוי למצוא היה קלוש...
לכל מסמך היה רק שבריר שניה,לזיהוי,כשהוא מדפדף במהירות...
כהמסמכים הפוכים מכיווני...
כך שהקושי לזיהוי עלה...אני מיקדתי את עיני בלחץ כדי לעזור לו למצוא,כאילו שהמסמך זה,הוא "כל עולמי ורכושי עלי אדמות"
היה אפשר לחתוך בסכין את האווירה המתוחה בחדר...
כך הוא דיפדף בין אלפי המסמכים במהירות האור...כשעיני עוקבות בריכוז רב...
טאק-טאק...ו...בום "תעצור זה המסמך" אמרתי במהירות...

"את בטוחה"?הוא היה בהלם איך אני בטוחה שהרי המסמך הפוך,כשהוא מעביר ים מסמכים מול עיני...ועוד עבר חודש מאז...

"כן אני בטוחה" אמרתי בביטחון כשהוא מגיש לי את המסמך...כמו נער מפוחד

לאיבחון אחרון...
זה אכן היה זה.
אני נשמתי בהקלה.והודתי לה' שהצלחנו למצוא....
המנכ"ל חתם כשהוא עדיין בהלם שהצלחנו למצוא בכזו מהירות...

ואני?מאז לא העזתי להשאיר אצלו מסמכים חשובים
