לכאורה, עוד תגובה על "חיים ולדר". לא מסוגלת להעלות את השם הזה בכלל, הוא רק הכותרת.
כל כך חשוב לי להשמיע עוד קול—
שלי, כאשת חינוך צעירה בתחום הטיפול והחינוך המיוחד,
אני המומה, פגועה, כואבת את כאבם של הנפגעות והנפגעים, ובכלל של הציבור החרדי כולו.
אין ספק שזו רעידת אדמה, שאחריה שום דבר לא ישוב להיות מה שהיה.
אני כאן כדי לזעוק את הזעקה, לא עוד!
זה יבוא מתוכנו, האנשים הקטנים שבבית.
אני רק שאלה-
אמא, את לא מפחדת לשלוח את הילדים לבית ספר?
אבא, אתה לא מפחד לשלוח את הילדים לשחק אצל הדוד?
הכל מתחיל בנו, בחינוך.
אני לא רוצה לגדל את ילדי לתוך אותה מציאות! של השתקה, של חוסר ידע, של האשמת הקורבן, של פגיעות ואחריה תהום פעורה, של תלות עיוורת בדמויות שונות, של ניצול שורף!
בדיוק כמו הדאגה לצרכיהם הפיזיים של הילדים, לצרכים הרוחניים ולעתידם המקצועי- מוטלת עלינו החובה לפיתוח החוסן האישי שלהם, עלינו לשוחח איתם בגלוי על מה מותר ואסור לי ולאחרים, איפה עובר הגבול הדק, ומעל הכל- שירגישו וידעו שהם תמיד יכולים לבוא ולשתף, ושיאמינו להם. פשוט יאמינו להם. ויילחמו בשבילם. ביסוס ההבנה ש''אתה אהוב, מוגן, אנחנו תמיד איתך ונילחם בשבילך'', אמור להיות חלק מהDNA שהורים מעבירים לילדיהם.
אל תגידו שהם עדיין קטנים, והם עדיין לא צריכים לדעת, להפך, תיזמו אתם את השיח ויהיה לכם את האחריות והשליטה על מה אתם רוצים שידעו, ולמה זה כל כך חשוב.
כל הורה ומחנך שמגדל את הדור הבא, ידע שעל כתפיו מונחת אחריות גדולה, חלק בלתי נפרד מלימוד תורה או מקצוע- לימוד עניינו צניעות ומוגנות, חלק בלתי נפרד!
כך אחד מאיתנו אמור לסיים את היום שלו בידיעה שהילד שבאחריותו קיבל ממנו את כל הכלים ומידע הרלוונטי בכדי לדעת מתי אני צריך עזרה, ומתי לשתף. וכמו גוזל רך הפורש כנפיו לעולם הגדול, שיודע מאין בא ושניתנו לו כל הכלים הפיזיים והרגשיים שיעזרו לו להתמודד במהלך החיים.
חובה עלינו כהורים, מטפלים רגשיים (מוסמכים!) ואנשי חינוך,
-להבין את חשיבות יצירת השיח עם ילדינו בנושאים רגישים אלו של מוגנות וצניעות
-לדרוש שינויים מערכתיים בתחום- קורסים, השתלמויות והרצאות בנושא, נדרשת מסגרת חינוכית- טיפולית שתתן מענה שוטף להורים ומטפלים
-ואחרון, והכי חשוב! בבית, ובכיתה, לדבר על הדברים עד המקום שניתן, על איסורי דאורייתא ממש! ולנטוע זרעים של חוזק וחוסן, כי יש מקום לכל אחד.
