מספר ציטוטים טובים מהשופט חיים כהן
היי,
להלן מספר ציטוטים נבחרים מספרו של השופט חיים כהן, "צדק במשפט" (אוניברסיטה משודרת, תשנ"ג-1992). אני מדגיש, שחלק מהציטוטים, במיוחד אלה שבקטע האחרון, קשורים לאו דווקא לעולם המשפט אלא לעולם הויכוח והדמגוגיה באופן כללי.
שימו לב ליושר האינטלקטואלי. לא תמצאו היום שופטים שמדברים כך בגילוי לב על מערכת המשפט.
הציטוטים קצת ארוכים, אבל שווה קריאה (בלשון בהירה מאוד, אגב). אז ככה:
על תלותו של שופט בהשפעות מן החוץ [עמ' 68]:
"יש שופטים האומרים, ששופט היודע את מלאכתו אינו ניתן [עמ' 69] להשפעה מן החוץ. ואולם הסכנה תמיד קיימת: ראשית, שיושפע לא במודע אלא בתת מודע, לא מרצון אלא מאונס הלב; ושנית, שכדי להפגין את אי תלותו וחוסר האפשרות להשפיע עליו, יטה אחורנית ויפסוק את ההיפך, וגם זאת לאו דווקא בזיקה אל הצדק".
*
על העוול בכך שגזר דינו של הנאשם תלוי בתכונותיו ובמצבי רוחו של השופט [עמ' 88]:
"כשם שמזלו הביש של הנאשם גרם לו להיתפס ולעמוד לדין, כן ביש-מזלו גורם לו שיובא לפני שופט מחמיר ולא לפני שופט מקל, לפני שופט רגזן ולא לפני שופט סבלן, לפני שופט עצל ולא לפני שופט זריז. שופט שופט וגישותיו הקרימינולוגיות, אהדותיו וסלידותיו.
...
אל השוני שבתכונות השופטים מתוסף עוד שוני שבמצב-רוחם ובריאותם: מטבע הדברים הוא ששעה שהשופט מרגיש בטוב, רוחו טובה עליו, וכשהוא חש בראשו או בבטנו, רוחו רעה עליו. שופט מאושר, שרוחו טובה עליו, עשוי להקל; שופט חולה, או מרוגז או מודאג, עלול להחמיר. רק בין השופטים עצמם יש המכחישים עובדה פשוטה ומוכחת זו, או שמדחים אותה מתודעתם, כאילו סוד כמוס הוא שגם שופטים הם בשר ודם. נשתמרה לנו עדות מן המאה ה-16, בכתבי מונטיין, כי עורכי דין, כבר אז, צהלו על מזלם הטוב כשבאו לפני שופט שהיה במצב רוח טוב, ולא סבל מצינית, או מכאבי בטן, או מקנאה [עמ' 89] לאשתו, או מכעס על משרתו: 'שאם רוחו רעה עליו והוא מלא טינה ורוגז, וחסר סבלנות, אין כל ספק ששפיטתו תתעוות'. והמדובר אינו רק בשופטים שונים, כי אם גם באותו שופט עצמו, שיום אחד חש בטוב ויום אחד חש ברע, פעם דעתו זחוחה ונוחה ופעם מוטרדת ונסערת. אמר שופט אמריקני, כי מצבי רוח של השופטים נכנסים אל תוך גזרי-דינם 'בחמת זעם' - כאילו רואה עצמו השופט חייב, או רשאי, לשתף נאשם העומד בפניו, בשמחותיו ובצרותיו שלו. ואם תימצי לומר, שכל אימת ששופט אינו חש במיטבו, מוטב שיפסול עצמו מלשרת בדין - לא תשאיר שום בית-משפט על כנו אפילו יום אחד.
חוסר וודאות ומשחק המזל, הנובעים מן השוני שבין השופטים ומתנודות רוחם, נראו כבר בעיני ראשוני הקרימינולוגים כאי צדק בלתי נסבל (כאן מגיע קטע, עליו אדלג, המתייחס להצעתו של בקאריה לשלול את שיקול הדעת מהשופטים ולעגן הכל בכללים כתובים וברורים)... פחדו של בקאריה מפני שיקול-דעת השופטים נבע משרירות לבם...אפילו כיום אי אפשר לומר שחששות אלה קלוטים מן האוויר: דווקא לעניין קביעת מידות-העונשין יש שופטים רבים שאינם מקפידים על שיקול-דעת מעמיק ועל מידע מספיק, ומה שבקאריה קרא שרירות-לב, נקראת בפיהם אינטואיציה או גם חוש צדק; ויש שופטים הנוטים, כאמור, להשביע רצון פרקליטות המדינה.
...
... ואולם חוששני (ומניסיוני ראיתי), שאין שופט מסוגל להסיח דעתו ממשפטים קדומים שאינם מודעים לו, או ממצבי-רוח שאינו מכיר בהם [עמ' 90] או שאין לו שליטה עליהם, כשם שאינו מסוגל להשתחרר מדעות ומהשקפות אשר בעיניו הן עקרוניות ומצפוניות, ואולי משום כך בעיניו גם רלוונטיות".
*
על הדמגוגיה ושימוש ב"מונחי צדק עילאי" כמעוותי משפט וצדק [עמ' 128]:
"אחת התופעות הנפוצות של צדק מעוות נעוצה בשימוש נפסד בלשון. לא רק מוות וחיים - גם עוול וצדק ביד הלשון. יש מושגים רבים, בעלי תוכן מוסרי כלשהו, ששימשו בכל הזמנים מסווה לעיוות הצדק. כמה עוולות נעשו, כמה משפטים עוותו, בלבוש- או, ליתר דיוק, בתחפושת - של סדר, שלטון, ביטחון, אמת, חירות, שלום, דמוקרטיה, חינוך, משמעת, אינטרס לאומי, עבודת הבורא, ועוד כהנה וכהנה. נוטלים אחד מהמושגים הללו, מנפחים אותו וחיוניותו ועליונותו, ומתהדרים ברוממותו; ואז, כל דבר-עוולה שיכניסו בגדרו לובש מייד צורה ואיצטלא של מצווה גדולה ושל צדק עילאי. על-פי רוב לא נעלם מעיני השופט - בייחוד מעיני שופט שהוא בעל חוש-צדק מפותח כדבעי - שיש פה עיוות או עוול, אבל על-ידי השימוש הרועש [עמ' 129] במושגים נשגבים כאלה מחפה הוא על האי-צדק, מרגיע את מצפונו ומרדים את חוש צדקו: ומשעשה כן, הוא יגן בכל להט השכנוע שיוכל לגייס על מוסריותה והכרחיותה של פסיקתו. גם הציבור הרחב עשוי להתרשם שמה שנעשה ונפסק למטרה כה נשגבה, בוודאי אינו אלא צדק צרוף.
ויש גם שמטרה שכזאת אמנם קיימת, אך המשקל שמייחסים לה עולה לאין-ערוך על כל משקל שמבחינת הצדק או הדין מותר או סביר היה לייחס לה. הטוען, שמעשה פלוני חיוני הוא לביטחון המדינה, יגיע בסופו של טיעון לידי הצהרה חגיגית, שבלעדי המעשה הזה ועשייתו המיידית נחרץ גורל המדינה לאבדון; או, הטוען שמעשה או מחדל יסכנו את שלום הציבור, ימצא עצמו, בסופו של טיעון, מזהיר אזהרה חמורה שלא ליתן יד או גושפנקא לפשעים שאין הציבור יכול לעמוד בהם. אולי אין לבוא בטרוניה על השופטים כשהם רגישים להצהרות ולאזהרות כאלו - ומה גם כשהן באות מפי האחראים לביטחון שהם מסתמא גם המומחים לדבר. רק כשהשופטים מתגברים כאריות על אימת דין הביטחון, וניגשים למלאכת הדיון והחקירה בעניין בעיניים בלתי משוחדות ובחוש צדק פתוח ופעיל - כי אז מתגלה להם, במקרים רבים, שלא כצעקתם הוא. אבל רבים הם השופטים הנרתעים מדיון וחקירה כאלה, מחשש כוויה או בהלת סיכון - ואז הצדק נמצא מעוות: לא רק הצדק כלפי הפרט הנוגע בדבר, אלא גם הצדק כלפי המדינה או הציבור, באשר עלולים הם לאבד דמותם כשוחרי חירות".
...
עיוות הצדק, אפילו למטרה טובה, רעה חולה היא ומידבקת, העלולה לאכול כל חלקה טובה במשפט..".
 |
|
|
