גל המתירנות שבא בסערה לעולם, לא דילג על שום מקום המופיע על הגלובוס, הגל הביא לעולם זן חדש של מחלה ממארת, אשר נהפכה למגפה המונית בכל רחבי העולם, הוא הביא לעולם עידן חדש של נורמה אנושית, נורמה אשר הולכת ואוכלת כל מעלה מוסרית ואנושית, נורמה שהפכה את האדם מיצור מחושב ומשכיל ליצור החי מתוך לוחמה וריצה אחר הבלתי מודע ללא יכולת שליטה וחשבון, האדם אינו מסוגל יותר להיות 'מוכרח' לכללים ולחוקים, האדם ניתק כל קשר עם הציות והחשבון המוסרי, 'טוב' ו'רע' התערבלו זה בזה והמנוסה היומיומית היא אחר מנוסה קודמת, בלא שום מטרה ובלא יכולות ואמצעים.
השינוי שחל בעקבות עידן חדש זה, אינו שינוי בשיטה או בדרך חיים מהעבר גרידא, בשינוי זה מונחים שינויים מהותיים אשר השלכותיהם הישירות הם שינוי בנפש האדם ובנורמה החברתית העולמית, שינויים אשר יביאו אותנו לחשוב מהי אותה 'נאורות' מתחדשת, ומה הגורם המרכזי לאותו שינוי והפיכה.
הפסיכואנליטיקן זיגמונד פרויד ניתח את נפש האדם לשלושה, האיד id) ) האגו והאגו העליון, "האיד" מכיל תכניים בלתי מודעים, מוטיבים מודחקים וכוחות אינסטינקטיביים מולדים מנוגדים, אינסטינקטים יצריים הישרדותיים של חיים, ועיקר ההנעה של האיד הוא אחר ההנאה באופן נטול חישוב עם המציאות ועם הנורמה.
"האגו העליון" כולל את הערכים, הצווים והנורמות, שהאדם הפנים מבית ההורים ומסביבתו החברתית במהלך החיים. העיקרון המנחה אותו הוא עקרון המוסר. עיקרון המוסר מציג דרישה לשלמות ולמימוש האידיאלים החברתיים. לפיכך, "האגו העליון" מפקח על המחשבות ועל המעשים של הפרט.
"האגו" הוא החלק היחיד שבא במגע עם המציאות ומונחה על-ידי עיקרון המציאות. תפקידו של "האגו" לגשר בין האינטרסים והדחפים שנמצאים באיד (id)- לבין דרישות המציאות, היינו, לספק את צורכי ה-id, תוך התחשבות בצרכי החברה. עם התפתחות ה- "סופר אגו", על האגו "לתווך" בין רצונו של ה-id לקבל סיפוק מיידי, לבין דרישות "הסופר אגו", לעמוד בכללי מוסר ולנהוג על פי אידיאלים רצויים.
דברי פרויד מבססים את 'המוסר' והופכים אותו לחלק בלתי נפרד מתכונת הנפש, המוסר לפי פרויד הוא המדד המרכזי בנפשו של האדם, בתוכו אוגר הוא את 'הטוב' ו'הרע' את הרצוי והלא רצוי, ועל פי המדד המוסרי נקבע המושג 'נורמה' שהוא בעצם פעולת ה'אגו' לנתב בין הרצונות והתשוקות הבלתי מודעים והבלתי נורמטיבים לבין 'האגו העליון' שבו מונח הרצון לציות עפ"י הנורמה המוסרית.
המתירנות היא התנגדות בולטת למדד המוסר של ה'אגו העליון', הנורמה המתירנית החדשה לא שינתה את סגנון המדד המוסרי ב"אגו העליון", ואף לא צימצמה את הצורך במוסריות אלא עקרה את כל הצורך במוסריות ובציוות לכללים ולנורמות, נורמה חדשה זו קבעה מדד חדש נטול מוסריות, מדד שיסודו הוא רצון האדם עפ"י אינטרסים אישיים הכוללים את אותם רצונות ותשוקות נדחקים שהנורמה המוסרית לא נתנה להם כל קיום במודע.
מציאות חדשה זו הנהיגה שהאדם השואף להרגיש 'טוב' ינהג עפ"י רצונו העכשווי בלא עירוב כללי נורמה ומוסר, הנהגה חופשיה מכפיפה לכללים, והמושג 'מוכרח' התפרש 'להרגיש רע', כמובן שיסוד קיצוני זה עוד לא הפך להנהגת הכלל באופן רשמי וגלוי, אך באופן חצוי ויותר נכנס הענין והפך לנורמה בקרב המדד השכלי והרגשי של האדם, ובמילים פרוידאיים, ה"אגו" איבד קשר לגמרי עם "האגו העליון" וכולו מתנהל על פי ה"איד" שבמהותו הוא הרצון להגיע להנאה ולסיפוק יצרי נטול כל נורמה ומימוש גמור של כל הרגשות והרצונות האסורות המודחקות.
וזהו הגורם המרכזי לכל אותם שינויים חברתיים דרסטיים הקיימים בעידן זה, עידן שבו הסטיות נהפכו לנורמה וההנהגה כולה מבוססת על פי רצון ותאווה עכשווים מנותקים מציות לנורמה מוסרית וערכית.
הרי שברור שאם כך הדבר, כל כללי יסוד המוסר והנורמה יכחדו ויעלמו תוך תקופה, היות והנורמה המתירנית מתרחבת והופכת להתממשות מושלמת בקרב העולם. הרי שהדרך היחידה היא להאחז בקרנות העבר, ולחפש דרכים המושתתים על יסודות מוסריים וערכיים בלתי אנושיים.
המוסר המנחה והמרכיב את "האגו העליון", לדברי פרויד, איננו יסוד ומוסכמה מולדת, המוסר הוא תוצאה של תהליך התמסדות הנגרם מהשפעת הסביבה החברתית של האדם, התמסדות זו היא מאסף כולל של אותם מסקנות מוסריות שנצברו ע"י האדם במשך שנות חייו שמהם הושפע ע"י משפחתו והוריו וע"י החברה שעמה הזדהה במשך השנים. כך בהדרגה נקבעו אותם מסקנות חברתיות ולבסוף נקבעו כמדד המוסרי הבלתי מודע של האדם.
נמצא, שמקור המוסר ההגיוני המרכיב את תכונת "האגו העליון" בנפשו של האדם הוא בעצם ההתנהלות החברתיית הסובבת את האדם, ובכוח הנורמה החברתית להשפיע על עומק תכונות הנפש האנושית ולקבוע מהו טוב ומהו רע מהו ישר ומה לא ישר, חברה זו שמכוחה מגבש האדם את הנורמה שלו, חברה זו בעצמה הושפעה מחברה אנושית קודמת לה והנורמה שלה נקבע גם על ידי מסקנותיה מהתנהגות החברה אשר קדמה לה וכך הדבר מתגלגל מדור לדור.
נמצא שהמושגים 'טוב ורע' שהם למעשה הכלים המרכזיים בנורמה המוסרית נקבעים ע"י האנושות עצמה, ואם כך הדבר, הרי שעם גיבוש והחלטה חברתית ניתן להנהיג נורמה חדשה בעולם, נורמה אשר תהיה הפוכה מהנורמה העולמית ובכך לשנות את העולם.
ואין זה מן ההגיון, שהנורמה העולמית מתנהלת על פי קביעה חברתית שהיא בעצמה נגררת מאסופת נורמות חברתיות ישנות וקודמות, וכי בכך יקבע מהו טוב ורע?! מהו הרצוי ומהו הלא רצוי?! ומן ההכרח שמדד המוסר והנורמה יהיו בנויים על יסוד בלתי אנושי מושפע שמקורו מנורמה אנושית שאף הוא מושפע, אלא ממקום מוסרי וערכי המנותק מקביעה חברתית.
תלות זו של המוסר בחברה יצר את ההשלכה המתירנית, המתירנות קמה לה רק על ידי זה שהמוסר הערכי היה נתון בידי החברה האנושית המנותקת מגורם חיצוני עליון בלתי אנושי, וכשהקביעה מהאנושות התוצאה היא שיבוש וניתוק מוחלט מכל נורמה מוסרית, והקמת עידן חדש ומוזר.
יסוד ושורש ההרס המתירני בא בעקבות הבנות מוטעות של יסודות פילוסופיים יסודיים, ראשית, האם החברה היא הקובעת מהו טוב ומהו רע או שהטוב והרע הם יסודות קיימים שהחברה נדרשת לנהוג על פיהם, ומהו המושג "טוב" ו"רע" והאם מה שטוב לנו הוא הכרחי שנהנה ממנו, ומה עדיף על מה עשיית הטוב או חווית הנאה.
הפילוסוף הגדול סוקרטס, עמל כל חייו בחיפוש אחר המושג 'טוב', סוקרטס עסק בעיקר בתורת המידות ובענייני ניהול החברה והמדינה, לטענתו של סוקרטס, כל אדם רוצה באושרו שלו, דהיינו כל מעשה נעשה בראש ובראשונה מתוך שאילת השאלה "באיזו מידה תורם המעשה להנאתי ומונע ממני את הסבל", סוקרטס הגיע למסקנות ש'הטוב' איננו דבר הנתון ברצון החמרי של האדם במימוש הנאותיו, אלא הטוב במהותו מנותק מן החומר ומן הנגיעה האנושית, וראה ב'סגולה הטובה' את הערך עליון, וחלק ממנה הוא החיפוש אחר ההגדרה הנכונה על מנת שנוכל לדון בנושאי מוסר.
מיזוג הגדרותיו של סוקרטס איש הפילוסופיה עם הגדרותיו של פרויד איש הפסיכואנליזה, יביא אותנו למסקנה שהנהגה הנוהגת על פי מימוש הנאת האדם כלומר על פי האיד (id) איננה שיבוש האופי הנורמלי של מדד הנפש גרידא, אלא כסתירה ועזיבה מדרך המוגדרת כ'טוב' והליכה אחר דרך המוגדרת כ'רע'.
ההליכה האנושית אחר דרך הרע איננה בחירה ברע כמהלך חיובי, אלא הוא תוצאה מגישה מוטעת ומשינוי התפיסה החברתית בהגדרת טוב ורע, ובנמצא אין איש אשר יבחר ברע, ובחירתו ברע היא מחמת תפיסתו שזה הטוב, וא"כ מי יקבע מהו טוב, שמא גם הקובע סבור שהוא הטוב בעוד שהוא הרע, נמצא שהטוב והרע אינם תלויים בחברה ובמצב אלא הם קיימים בעצם ועל האדם מוטל לחפשם ולמצאם.
יסוד זה הביא סוקרטס בדיאלוג עם מנון (מנון 77-78) "והרי ברור הוא, שאלה אינם משתוקקים אל הרעות אשר אינם מכירים אותם לדעת, אלא לאותם הדברים שהם רואים אותם כטובות, ואולם רעות הן, ונמצא שבני אדם שאינם מכירים לדעת את הרעות ורואים אותן כטובות, משתוקקים כמובן לטובות.. אם כן מנון, אין איש רוצה ברעות, אם אמנם אינו רוצה שכך תעלה לו"
נמצא, שהנורמה החברתית לא תוכרח לצעוד עפ"י מדד טוב ורע, אלא עפ"י המוסכמות החברתיות שנקבעו עפ"י החברה המקומית, וקבלה היא של חוקי התנהגות המקובלים ע"י החברה כנאותים ו'מוסריים', אבל הנורמה הנקבעת עפ"י טוב ורע, קשורה יותר להכרה של מה צודק לעשות מצד עצמו ומה לא, נורמה זו תלויה בפרט ולא בחברה ולא תושפע משינויים תרבותיים וחברתיים.
משמעות הנורמה החברתית, היא לכבד ולפעול בהתאם לחוקים הזמניים של התקופה והחברה בה אנו חיים, זה יעזור לנו להימנע מקונפליקטים עם הסביבה שלנו, ויקל על התקשורת וההבנה ביננו לבין אנשים אחרים, עם זאת, תקשורת והבנה אלו תהיינה תמיד מעט שטחיות, כיוון שהן מבוססות על קוד שטחי ומשתנה, אך בצעידתנו אחר מקור טוב ורע, לא נוכל להשקיט את מצפוננו במיצוי הנורמה החברתית בלבד, נורמה המנותקת מהמדד הנכסף של טוב ורע.
בכח המתירנות להתברג היטב בנורמה החברתית העולמית, מכיוון שהחברה העולמית לא דורשת להכלל בקטגוריה של ה'טוב' והאמת, אלא לזרום עם חוקי הנורמה האנושיים הגמישים להתרחבות ולשינויים, המתירנות, שמהותה היא מיצוי חוויית ההנאה בשלימות וההתרחקות מהסבל, משתלבת הייטב עם הנורמה האנושית העולמית נטולת ההתחייבות לטוב ורע.
המושגים 'טוב' ו'רע' כתובים בתורה בדברים (ל' טו') 'ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע', עפ"י התורה, טוב ורע הם יסודות מוגדרים וברורים שנמסרו לאדם ע"י אלוקים, ומתמזגים הם עם החיים והמות, כלומר, טוב ורע אינם כלים מהותיים גרידא בלתי מחייבים, אלא הם הכלים הבונים את נורמת החיים והחברה, והם המדד היחיד לקביעת נורמה כל שהי.
התורה מלשון 'הוראה' ומוגדרת כ'תורת חיים', כלומר הוראות מעשיות להתנהגות בחיים, הנורמה החברתית מוכרחת להיות כפופה למדד טוב ורע, ומדד טוב ורע הוא הקובע את חיי החברה התקינים והנכונים והנאותים.
את הקשר בין ההליכה המשותפת של הנורמה החברתית לבין מדד טוב ורע והוראות התורה, נראה בדברי המשנה באבות (פרק ג' משנה י"ג) 'הוא היה אומר כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו'.
המשנה באבות מייחסת למוסריות החברתית קשר ישיר עם מוסריות האתיקה האוניברסאלית האלוקית, ההתנהגות החברתית היא המדד והסימן להתנהגות של החיובים העליונים, מכאן, שהחיובים והנורמה העליונה המסורה עפ"י התורה, ניתנה כמקשה אחת לחיובי הנורמה החברתית והאחד מורה על חברו, המהר"ל על המשנה באבות שם כותב 'רוח המקום קשור ומחובר עם רוח הבריות.. וכל מי שרוח הבריות נוחה הימנו ג"כ רוח המקום נוחה הימנו.. והדברים שהם קשורים יחד אין להם קיום לאחד זולת השני.. כי רוחו של מקום ורצונו הוא דבק ברוח הבריות'.
תורת ישראל איננה חכמה לחוד ואיננה ליקוט היסטוריה, תורת ישראל היא מערך הוראות התנהגותיות המשלב חברה עם אתיקה של הבריאה כולה, התורה היא ספר הוראות שנותן ובורא העולם נתן לברואיו משתמשי העולם האיך להשתמש בעולמו עפ"י הדרך הטובה והאיך להמנע מלהשתמש בעולם בדרך רעה.
מצינו בדברי חכמי התלמוד שפעמים היחס אל הנורמה החברתית עולה על היחס אל כללי הבריאה האלוקית, ובעת סתירה בין זה לזה, זכות קדימה תינתן לשמירת הנורמה החברתית, במסכת ברכות דף יט: מובא הדיון של שמירת הנורמה החברתית שכנגד עומד איסור מהתורה או מדרבנן, 'אמר רב יהודה אמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטן אפי' בשוק מ"ט אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'.. ת"ש גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה' יעויי"ש.
מסקנת התלמוד שבדינים מדרבנן או מדאורייתא בשב ואל תעשה, חכמים נתנו עדיפות לשמירת כבוד האדם בפני זולתו על אף שזה סתירה לדיני השמים, כלומר שבעיני התורה וחכמיה יש חשיבות רבה עד מאוד לקיום הנורמה החברתית עד כי יש פעמים שהיא מועדפת אפי' על קיום הדינים והציוויים האלוקיים, ולסיכום, התורה איננה מקבץ מידע בעלמא אלא הוראות להנהגת החיים הבין אנושיים, הוראות אשר מעצבים כאחד הן את היחס בין האדם לזולתו ולחברה אשר סביבו והן את היחס בין האדם לאלוקיו ולחוקיו.
התוצאה המונחת כעת בין ידינו היא, שהמתירנות היא סתירה מוחלטת לחוק הנורמה הטבעי הקיים בנפשו של כל אחד ואחד, המתירנות היא סתירה מוחלטת לחיים 'טובים', המתירנות היא השלכה של תפיסת עולם מוטעת בגדר הפילוסופי של 'טוב' ו'רע', וההנהגה עפ"י מדד ההנאה בלחוד היא הנהגה הקשורה לאזור הבלתי הגיוני ומוסרי באדם– האיד, וההנאה היא לא המדד מהו טוב.
לאחר שהבחנו מה טוב באמת ומה לא, ננסה איפה להבין איך לשנות את הדעה הרווחת בקרב ההמון שהטוב של האדם הוא הצעידה אחר מה שהאדם נהנה בו כלומר החופשיות והמתירנות.
בפסוק 'ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע', התורה מגדירה לנו את ההכרח הגמור שבטוב, הטוב הוא החיים והרע הוא המוות, הטוב הוא הקיום וההוויה והרע הוא ההעדר, כשנבוא למזג את 'החופשיות' עם הטוב או עם הרע, נתקל בדברי דוד מלך ישראל בתהילים (פח' ו') 'ולמתים חפשי', ובמסכת שבת (ל.) ביארו זאת חכמי התלמוד 'כיון שמת אדם נעשה חופשי מן התורה ומן המצוות', כלומר הציות לחוקים האלוקיים הוא ה'חיים', ו'החופשיות' היא המוות, ואם כך הדבר, שהחופש הוא המות והמות הוא הרע, נמצאנו למדים שהחופש הוא הרע, והטוב הוא הציות לחוקים והעשיה המאומצת והקשה.
הפילוסוף עמנואל קאנט הקדיש חלק ניכר מתורתו על בירור מהות החופש ההנאה והטוב, עבור קאנט, הרצון הטוב מוביל למעשים מוסריים שהולכים בהתאמה עם החוק, רצון זה, הינו סוג של חובה, מעבר לקפריזות של האישיות, זהו רצון שמאפשר לכל אדם לעשות את מה שאמור לעשות, רצון יכול להיווצר מהאינסטינקט או מהרציונאל, אם נוצר מהאינסטינקט, לרוב יספק צורך מיידי ולכן לא יוכל לכוון אל הנכון, אלא אל הנחוץ ביותר בנסיבות הזמניות, המיידיות, הרציונאל, לעומת זאת, מאפשר לעשות את הדבר הנכון, מכיוון שיכול לקלוט את הדבר הנכון ז"א הרציונאל מאפשר לקלוט מעבר לנטייה המיידית, הטבעית לכאורה, הוא מאפשר לראות תהליכים לעומק, מאפשר להסיק מסקנות נכונות, קאנט מרחיק לכת וטוען שמעשה שלא דורש מאמץ הוא מעשה לא אתי.
לכן לפי קאנט כדאי לפעול ע"פ הרציונאל, ע"פ מה שאנו מזהים כנכון, ותמיד נדרש מאמץ, אך מאמץ, פירושו לא תמיד קושי, כי אם נאהב את האמת, את הנכון, נשאף להיות מי שאנו באמת, המאמץ יהפוך טבעי עבורנו לכן עבור קאנט, המאמץ העיקרי איננו המעשה הנכון כשלעצמו, אלא מאמץ כדי לאהוב את המעשה הנכון.
הנמצא לפי קאנט שהיות והרצון הטוב הוא ההתאמה עם החוק המוסרי והאתי, אחר שנאהב את האמת, המאמץ להיות תואם לחוק שהוא עניין יחסי, יהפוך להרגל טבעי ויהיה חלק מאיתנו ומהנאתנו, עבורו החופש נמצא בציות לאותם החוקים, ציות לציוויים שהבנו שנכונים, החופש האמיתי, הינו הדבר הכי טבעי עבורנו,וזה להיות מי שאנו באמת, וציות לאותם חוקים מאפשר זאת, מכיוון שאם יש חוק אחד במציאות, ואנו חלק ממציאות זו אז להיות החוק הזה – זה להיות מי שאנחנו באמת.
נמצא ש'להנות ולא להנות' זה עניין הקשור באמונת האדם ובידיעתו על האמת, אדם המאמין בחוקים ספציפים יראה בציות להם את תכליתו ואת שלימות הנאתו, רגש ההנאה הוא סיפוק, וסיפוק בנוי על פי הציפיות והנורמות של האדם, אדם מחוסר ממון יראה בכיכר לחם את תכלית סיפוקו, אבל העשיר יבוא על סיפוקו בדברים יותר שווים, כמו כן אדם המאמין בחוק, הציות אל החוק ישרה אווירת סיפוק ומיצוי אצל האדם, רק השאלה אם אנחנו באמת מאמינים במה שאנחנו חושבים שאנחנו מאמינים.
בימינו איבדנו את היכולת לדעת במה אנחנו באמת מאמינים ובמה לא, האדם מאמין אך בכל זאת כשבא לעשות הוא לא עושה בהתאם לפי מה שמאמין, שיבוש זה נגרם מחוסר הבנה בהגדרת 'מאמין'.
'הכרה' ו'הבנה' הם שני מושגים המורים על 'הזדהות' עם דבר מסוים, בכ"ז הבדל מהותי ביותר קיים בין השניים, ההבדל בין להיות 'בהכרה' כלפי דבר מסוים ובין 'להבין' דבר מסוים, הוא, שההבנה אינה מחייבת, אנו יכולים להבין הרבה דברים בחיים ובכל זאת לפעול בניגוד מוחלט להבנות אלו, לעומת זאת, ההכרה מחייבת, משמע, אם אנו בהכרה כלפי משהו נפעל בהתאם להכרה זו, ואם לא עשינו זאת, אז רק השלינו את עצמנו שאנו בהכרה כלפיו, אנו עדיין רק מבינים אותו.
להיות 'מאמין' אין פירושו הזדהות עם הדבר והבנתו ואי התנגדות אליו, להיות מאמין פירושו 'להכיר' בו, כלומר לבנות סיטואציה מציאותית עפ"י האמונה ההיא, ולחיות בה ולהיות חלק בלתי נפרד ממנה,' לחיות' במודע כ"כ את הדבר עד שהתת מודע יראה אותות שהוא מכיר בה.
עיקר היכולת להגיע למצב שבו האדם 'יחיה' את המציאות שבה הוא מאמין, הוא המבט על הדבר, מבט שטחי אינו גורם ליצירת קשר מהותי עם הדבר, ובכדי ליצור קשר וחיבור בין האדם לבין אמונתו חייב הוא ליצור מבט עמוק ובוחן על הדבר, וכגודל התעמקותו וחקירתו בעניין כך יוגדל הקשר בינו לבין העניין שבו הוא מאמין.
מבט שטחי נוצר בעיקר בעקבות הרגל שנוצר סביב אותו עניין, בכדי לשנות את המבט יש לשבר את קליפת ההרגל שנוצרה על אותה האמונה, לרענן את הדברים ולנסות לחיות אותם מחדש ובכך לבנות מבט חדש נקי ועמוק, אמונה כזאת יש בכוחה להתהפך לחלק בלתי נפרד עם חייו של האדם, אמונה שהציות לה ולחוקיה יבוא מתוך הנאה וסיפוק ולא מתוך הכרח.
תוקן על ידי רציונליסטי ב- 18/01/2009 3:48:41
